1) הפועל ת"א שיחקה נכון מול עירוני רמה"ש בתחילת המשחק אתמול בר"ג, אבל היריבה הצליחה להאט ולהפוך את המשחק של הפועל לשבלוני. כל זה עד שנגיחה סתמית של שכטר נגמרה בהשמטה מביכה של מנחם קורצקי. שכטר כבש מהריבאונד ולמעשה נתן להפועל יתרון בהזדמנות הראשונה שלה במשחק. השער השני היה מגוחך לא הרבה פחות: קורצקי לא רק השמיט כדור קל אלא בישל לורמוט את השער. מילא היה הודף למטה או הצידה, אבל הוא הדף לרגליים של השחקן הכי פנוי. אברהם צימק, אבל רמה"ש המשיכה לעזור להפועל והאדומים כבשו פנדל, שלמעשה היה שער שלישי מכלום.

ערן קוליק מאמן הגנתי לא רע וגם כמאמן סכנין אשתקד הצליח להקשות על הגדולות עם משחק הגנה קבוצתי מוצלח. אתמול רמה"ש צופפה טוב, אבל נאלצה להתמודד עם סגל חלש בכמה רמות משל היריבה. בסופו של דבר, טעויות טיפשיות מצדה אפשרו להפועל לכבוש כשהיא בהילוך נמוך.

ורמוט היה מעל כולם בלי להתאמץ, חילק מסירות טובות ובנה התקפות; קנדה חגג בהתקפה אך טעויות שלו בהגנה הזכירו לנו למה הוא נאבק על מקומו כל משחק מחדש. הפועל צריכה להביא בקיץ מגן ולהפוך את קנדה לקשר. ושכטר? פה גוטמן טעה. אם הוא היה מסיט את שכטר לאגף לרמה"ש לא היה סיכוי מול האחד על אחד ויכולת הפריצה שלו על הקו. במשחק שבו היריבה משחקת עם חצי קבוצה ברחבה גם שכטר מתקשה. מול משחק צפוף צריך אגפים, ואם שכטר היה משחק באגף הפועל הייתה סוגרת את הסיפור מהר יותר.

גם במשחק כזה דה סילבה היה בכל מקום בהגנה. כל פעם שרמה"ש רק עברה את החצי הוא השתלט על הכדור. עם זאת, כדי להגיע לצ'מפיונס ליג, אם הפועל תהיה אלופה, הוא יהיה חייב לקבל לצידו בלם טוב יותר מבאדיר.

2) בני יהודה ואשדוד הציגו משחק בינוני. הכתומים שלטו, אבל הניעו כדור לאט מדי. לשתי הקבוצות היה חסר שחקן שייתן ברק וייצר הזדמנויות לשחקני החוד. באשדוד, משה אוחיון נעלם בחלק מהדקות והמשיך את העונה הבינונית שלו. העונה, בחסרונו של רביבו, אין לאשדוד לידר. לבני יהודה יש את גלבאן, אך הוא גמר את העונה ובלעדיו בני יהודה הניעה והניעה אך רק לרוחב.

אשדוד התבססה על משחק טוב של צ'קול, שסיפק פריצות מהירות בכנף שמאל כמעט בכל בהתקפה, אבל בשלב מסויים המשחק שלה הפך לשקוף והגנת בני יהודה בראשותו של עזוז, שהצדיק את המקום בהרכב, הגיבה נכון. שתי הקבוצות התקרבו יותר אל השער דווקא כששיחקו על מתפרצות.

שוב ראינו את בעיית הכושר הגופני של הכדורגלן הישראלי. יותר מדי פעמים אנחנו רואים במשחקי הגביע קבוצות שכבר באזור הדקה ה-65-70 מאבדות אוויר ומעבירות את הזמן עד לפנדלים, כשלמעשה ההארכה כולה בזבוז זמן אחד גדול.

3) גיא לוזון נאלץ להתמודד עם הקשר המשפחתי הבעייתי, אך כמאמן נטו הוא טוב. בני יהודה תחתיו קבוצה ממושמעת טקטית. לוזון מתבסס כמאמן מקורי וחדשני, כזה שעוזר לשחקניו בצד המנטלי, מספק להם שיעורי פילאטיס ומביא להם את אינטר-בארסה כמודל. שעזוז ילמד ממאייקון סגירה אלכסונית, שמורי וגארידו ישלטו ברחבה כמו לוסיו. זה נראה מגוחך, אבל לוזון יודע להעלות את רף המוטיווציה של שחקניו, להעיר אותם, ובנוסף אחראי לקידומם של שחקני בית בפ"ת (ניצן ועומר דמארי, נאור פסר, עומר גולן) ועכשיו גם בבני יהודה. מעבר לכך, הוא הצליח עם שתי הקבוצות במפעלים האירופים והוכיח שהוא יודע לבוא מוכן מול קבוצות זרות, וזה משמעותי למי שרוצה לאמן נבחרת.

מצד שני, אחוזי ההצלחה הגרועים של קבוצתו מול הקבוצות הגדולות מעידים על פיק ברכיים. בכלל, כמאמן הוא מתקשה תחת הלחץ, וכדי להיות מאמן גדול הוא יצטרך להוכיח את עצמו בקבוצות מלחיצות יותר, שם שיחות המוטיווציה לא יספיקו, בדיוק כמו שקרה לו לפני שנתיים, אז בנה את הפועל ת"א בצורה גרועה ונכשל איתה.

עם הרבה מזל ורחמים צ'קול - לוזון בגמר. הוא מרחק נגיעה מתואר ראשון בקריירה, שיקדם את מעמדו כמאמן בעשרות מונים. בדרך לשם עומדים מד הלחץ שלוזון כ"כ שונא והקבוצה הטובה בכדורגל הישראלי. זה המבחן האמיתי שלו.

 פדרו גלבאן שוב ייעדר כאמור, וזה יגדיל את התלות של בני יהודה באלירן עטר. דה סילבה יטאטא את מיעוט האופציות של בני יהודה בהתקפה בקלות, כך שלמעשה כדי לצאת עם הגביע הכתומים צריכים בעיקר להפריע להפועל ולנסות למשוך כמה שיותר זמן מבלי לספוג. אסור לה לרדת לבונקר, שבסופו של דבר ייפרץ, היא צריכה ללחוץ על הכדור כדי למנוע מהפועל לפתוח לצדדים. הסכנה מבחינת בני יהודה תבוא מאגף ימין של הפועל (במיוחד אם קנדה יפתח), ולכן אדרי יצטרך לקבל תמיכה מהבלמים והקישור האחורי, בעיקר כדי להגביל את התנועה של ורמוט, שמסירות הזהב והטכניקה שלו יכולים לבד לסגור את הסיפור.