1. "למה מה קרה" אתם בטח מכירים את זה: ילד רוכב על קורקינט בירידה הגדולה של הרמפה בחדר האוכל אבל במקום להמשיך הלאה, לתוך הדשא הגדול, הוא נתקע בעמוד תאורה ופותח את הסנטר. זה בטח קרה לכולכם, אני לא מיוחדת. בכל מקרה, מה אמרו לי ברגע שנראיתי כמו אדום הזקן? "לא קרה כלום". ופעם, כשדפקתי את הברך בכביש כשהחלטתי שאני יודעת לרכב על אופניים ממש, ממש, ממש מהר, מה אמרו לי אז? נכון, "לא קרה כלום". ועכשיו, כשאני רואה ילד דוחף לעצמו מזלג בעין, מה אני אומרת? ובכן, אני מתוחכמת, כמובן. "לא קרה שום דבר, ממי".
הניתוח: אנחנו, המבוגרים, מרגיעים ילדים על ידי ביטול רגשותיהם. הרי ברור שקרה משהו, אחרת הוא לא היה מדמם כשאהיד, אבל לא, אנחנו מבטיחים להם שלא קרה כלום, זה בטח יעזור להם להפסיק לבכות ויחזיר אותנו לראות טלוויזיה במהירות האפשרית.
ההחלמה: כדי להיות כנים, אמיתיים וישרים עם ילדינו, עלינו להגיד "לא קרה כלום!" כשבאמת לא קורה כלום. למשל, כשהילד ישן, נעיר אותו ונגיד לו את זה. או כשהוא משחק בלגו. או כשהוא דופק לנו מכות והולך לעשן.
2. "ששון מעיין הישועה"
מישהו מתחיל לבכות. לא נעים, נכון? אבל מה לעשות, החיים קשים. אז מנסים לנחם, ולעודד, ולחבק. ומה עוד? מציעים לו כוס מים. למה, לעזאזל, עושים את זה? איך מים יכולים לעזור במקרה כזה? אתם באמת מצפים שמישהו שבוכה כמו משוגע יחשוב לעצמו - הופסה, טוב שהביאו לי מים, אני לא רוצה להיות מדוכא + מיובש, זה באמת ישכנע אותי ש"לא קרה כלום!"
הניתוח: אומרים שהתופעה נולדה בחברת "מקורות", שברשעותה מנצלת כל חלקה טובה לשיווק מוצריה. סחתיין עליכם, חבורת גאונים, שעליתם על העובדה שכולם בוכים פה בלי הפסקה, וכדי להשלים את הלוק המתאים יש לשבת בראש שפוף, להחזיק ביד כוס מים ולא לשתות אותה. רק הבוכים המתקדמים דופקים איזה שלוק בשביל הקטע, וההמומים-ממש שופכים את המים על עצמם, סטייל לונה-גל.
ההחלמה: צריך לחלק לבכיינים דברים שמרגיעים באמת: סיגריות, ביסלי ואלכוהול. בפעם הבאה שתראו מישהו בוכה, תכניסו וינסטון לייט לויסקי, תוסיפו שני ביסלי פלאפל ותגישו קר. אני מבטיחה לכם שהוא יתסכל עליכם בתדהמה יפסיק לבכות בבת אחת.
3. "מזגן הכבשן"
שיא הקיץ. האוטו עומד בשמש במשך שלוש שעות.כשנוגעים בהגה נזכרים בערגה בסיפוריה הקסומים של סבתא אודות חוויותיה בטרבלינקה. אבל מה - חס וחלילה שמישהו יפתח חלון, המזגן תיכף יתחיל להשפיע. אני מתה על המילה הזו, "להשפיע". כאילו שהמזגן הוא גאידמק ואני איזה טמבל מקריית שמונה שמאמין לכל משב רוח רענן. וככה נוסעים בתוך הרכב במשך חמש-עשר דקות, בטמפרטורה שלא תבייש מפעל תנורים של נימפומניות בגיהינום, כשכל מה שמתחשק זה לפתוח חלון ולצעוק.
הניתוח: יש לפתוח חלון ולצעוק. עדיף על הנהג.
ההחלמה: אם מישהו המציא מיקרו שמחמם במהירות האור, מדוע שלא ימציאו משהו שמקפיא במהירות הקול? הנה סטארט אפ: השארת את רכבך עומד בשמש? צריך להיות כפתור שמקרר את הרכב פעם בכמה דקות. ככה יהיה נעים להיכנס לאוטו וגם התינוק ששכחת שם לא ימות.
4. "תנו לעשות ביד"
לקח לי זמן להתרגל לסושי. מה הקטע של האצות? לא מצאו משהו יותר סליימי? אולי עלים של אקליפטוס, למשל? או חול של חתולים? והגושים הירוקים של הדבר החריף הזה, שמזכיר צואת חייזר - גם הם לא משהו. אבל בסדר, התרגלתי, ועכשיו אני אוהבת סושי, ואפילו יכולה להבדיל בין סושי חם וסושי סתם. עדיין, דבר אחד לא מובן לי: למה כולם מתעקשים לאכול אותו עם מקלות אכילה. זה הגיוני בערך כמו שתזמינו מהמלצר סטייק, תקומו מהשולחן, תיסעו לשדה, תתפסו פרה, תהרגו אותה, תשטחו אותה, תבשלו אותה ויאללה. מה זה משנה מה המקור התרבותי, המסורתי והפאנג-שוואי של המנה? למה חייבים לסבך כל דבר? האוכל נמצא על השולחן, תאכלו אותו כמו בני אדם. מערביים.
הניתוח: הרי זו פלצנות לשמה. אחיזה נכונה של מקלות אכילה נחשבת לסמל סטטוס, לא פחות. המתקדמים אוהבים לפתוח את מגירת הסכו"ם בביתם ולהשוויץ במקלות בני מאתיים שנה ממחוז צ'ינג צ'ונג וואי וואי וואי באיו-ג'ימה. כמובן, הם רק ליופי. בערך כמו הלבלב.
ההחלמה: תרימו את כף היד ותקרבו לאף שלכם. לא, נו, את היד השנייה. כן, יופי. עכשיו תסתכלו טוב-טוב: מה אתם רואים? נכון שזה דומה לחמישה מקלות אכילה? יופי! בתיאבון.
5. היה פה עוד משהו על ממחטות אבל מחקתי. תקפצו לי. |