| חייבת לשתף אתכם במשהו.. (קצת מאוחר אך נכתב בזמן אמת..) מזמן לא התרגשתי כמו שהתרגשתי במסיבת הסגירה של מועדון " האומן 17 " בירושלים (9.3.2007). נכנסתי למועדון, עליתי לנקודה הקבועה שלי( ליד הבר הגדול מעל עמדת התקליטיה), הקשבתי למוסיקה ועצמתי עיניים. הרגשתי זרמים בכל הגוף, דפק לי הלב, והיו לי דמעות בעיניים. עמדתי למעלה, הסתכלתי על ההמונים ברחבה עם הידיים למעלה, באהבה אמיתית, והתמוגגתי. ולא. לא הייתי על כלום. אפילו באתי חולה כך שגם טיפת אלכוהול לא זרמה לי בגוף.
כמי שבילתה ועבדה עם ראובן לובלין במועדוניו הראשונים בעיר (הדפרדיה, הדקדאנס, וכיו'ב) שאמונה הייתה על מצוות קיום חיי לילה מלאים, וכמו כן שרפה הרבה שעות רגלים בעבודה מאחורי הבר באומן אך בעיקר על רחבתו מרפסותיו, מדרגותיו שרותיו (00) ומעקיו של האומן- היום הזה, מסיבת הסגירה של האומן, סימל סופה של תקופה, שאמנם הסתיימה עבורי כבר מזמן במובן המגה- קלאברי, תקופה מהותית בחיי. היה בו משהו, שרק שכמותי יכולים להבין זאת. שהרי זר לא יוכל. מעבר לחויית הסמים, האלכוהול, החירמונים והנישוקים- החוויה האמיתית גדולה היא מסך כל הגורמים האלו גם יחד. זיכרונות של התארגנות של לפני, של "צ'ילאאוט" של אחרי, של רומנים, של אהבה, של התבגרות, של חברות אדירה, של דאגה ושל אושר. כל אלו ליוו ומלווים את חיי הבוגרים ואף השפיעו על מי שאני כיום.
כירושלמית לשעבר, או בעצם, ירושלמית לכל דבר, "האומן" היווה מקום פורקן, מפגש, התעלות והתחברות, ולא בשל לקיחת ממריצים אלו או אחרים. היה ועדיין יש למקום הזה, אלמנטים של מדורת שבט, של מקום שפוי (עם אלמנטים לא שפויים) בעולם הלא שפוי של ימינו.
חולה, בריאה, עייפה, פרודה, לפני בחינה ובשלג- הגעתי ל"אומן" להתמכר לצלילים, לצפות ברוקדים, ולהוציא את כל השבוע מהגוף ומהראש על רצפת המועדון.
אז בוודאי שיש העלמת מס וסמים, ומאפייה, ובצע, אבל כל אלו הם כעין וכאפס לעומת התרומה של המועדון ובעליו לעיר ירושלים, ולהוויה ולחוויה התרבותית של ישראל הקטנה, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה חברתית. ונכון שקשה לשחזר הצלחה, ונכון שבתל אביב זה כבר לא מה שהיה, אבל אין בארץ שום דבר שדומה ל"אומן" על אנשיו.
יהי זיכרו ברוך. עם המון אהבה, קים. 10.3.07 |