שבוע 32

היא התהפכה. הראש למטה לא שזה משנה כי הרי היא תצא, כך או אחרת בניתוח. אבל זה לפחות הוריד קצת את הלחץ מהנקודה הכואבת בצד ימין למעלה. 

והיא זזה, המון וכל הזמן. בלי קשר למה שאני אוכלת או לא אוכלת. כל הזמן זזה והיא גדלה, הולכת וגדלה, והבטן שלי כבר חד משמעית ונוקבת קדימה והיא בתוכה וזזה, אמרתי זזה? לפעמים זה נראה קצת כמו הנוסע השמיני, התנועות העגולות האלו שמזיזות את הבטן מבפנים.

והיא אמיתית, או לפחות מתחילה להרגיש כאילו היא אמיתית, ו 22 זה כמעט כבר אחרי אזור הסכנה, וזה פתאום מתחיל להיות מוחשי. שישה שבועות... עוד שישה שבועות...

א מ א ל ה 

וכלום עוד לא מוכן, וכלום עוד לא מאורגן והבית בבלגן מוחלט ואין מקום לשום דבר ויש כל כך הרבה דברים לקנות ולסדר ולהכין ולבנות, ורציתי להספיק לצבוע ולשים מדף בסאלון, ולבנות את הדברים (שעוד לא קניתי) מאיקאה, ולסדר איזו הכנה של חדר אולי, ולדבר עם הגדולים (משעשע איך שניהם הפכו להיות גדולים, עד עכשיו היה הילדים, או הגדול והקטן) ולהחליט על סידורי השינה, וגם בעבודה יש מליון דברים לסגור ולסיים ולהכין. 

אחחח הנסטינג מכה בי במלוא עוזו, ואני נשאבת פנימה מלאת אנרגיות שלא היו לי לפני שבועיים מאפשרת לקינון הזה להפעיל אותי ולאפשר לי לעשות. 

הרופא אמר לי להוריד הילוך כששמע שבל"ג בעומר עוד הספקתי לארגן מדורה לילד אחד ולנסוע למרכז למדורה אחרת לחבר, ניסיתי להסביר לו שזה נקודתי ובמקרה היו לי יומיים כאלו לחוצים וגם הערב אני עוד יוצאת בקטנה עם חברה אבל זה באמת לא להשתולל, וביום שלישי אני בקפיצה קטנטונת למרכז עם הילדים וגם בשבת, וממממ בעצם גם בראשון, וכל זה בלי קשר לעבודה שמה פתאום שאעזוב ואפגע בחופשת לידה ופיצויים?, אבל זה באמת לא אומר כלום, כי יש כל כך הרבה להספיק ולעשות ולהכין ולסדר ולסיים וזה אוטוטו מגיע, עוד שנייה, שנייה ורבע -  אני מושבתת. 

אתמול הילדים ואני היינו ביום כיף ב"ארץ תלאביב". הזמן ברח לנו בין האצבעות והיה לנו מאוד כיף יחד. עשינו סיור באוטובוס האדום (מומלץ גם למקומיים, מאוד משעשע להקשיב לאמירות של הקריין שמתארות אותנו ואת תל אביב כאומה נפלאה, וגם נותנות קצת ידע) וביקרנו במרכז המבקרים של הדואר (גם מאוד מומלץ, היה כיף הילדים נהנו ולמדנו) וגם, בהיותנו פרובינציאלים גליליים כמו שאנחנו בילינו כמה שעות בעזריאלי כולל ביקור חובה באותה חנות שלא מזכירים את שמה אבל חייבים להיות בה. ואפילו לא היה המון תור ולא היה המון לחץ. 

בקיצור, נהנינו, היה לי כיף איתם ואני מעכשיו מתגעגעת אליהם כבר כי הרגעים האלו של האינטימיות שיש לי איתם עכשיו, כשהם גדולים כאלו, לא יחזרו בתקופה הקרובה כשאהיה מותשת ועייפה ועם תינוקת תובענית תלויה על הציצי. הם באמת נפלאים. 

אז זהו, הקינון כבר כאן, ואני מרגישה שמנה ונהדרת.

מה שלא אומר, בשום צורה, שמחר ארגיש כך, אבל אני חיה את הרגע, אין לי עוד הרבה...