כפי שציינתי כבר אחת ההבחנות החשובות של פורטגנג היא בין "מה אני עושה?" ל-"מי אני?" ומנקודת מבט זו עלינו לחזור ולבחון את קורות החיים שהכנו בתרגיל הראשון. יש לעבור על הרשימה וליד פריטים משמעותיים לרשום מי היינו כשזה קרה. לדוגמה, ייתכן שכשלמדנו מתימטיקה בתיכון היינו אלו שלימדו את האחרים שהתקשו במקצוע. לעומת זאת, בשיעורי התעמלות, היינו הבדיחה של הכיתה. בשלב ראשון ניסיתי לכתוב מי הייתי ליד כל נקודה שרשמתי, אך הבנתי שאני הולכת לאיבוד בין כל הפרטים ולכן חזרתי לרשימה ורשמתי מי הייתי רק לגבי פריטים שהרגשתי שהיה משהו מובהק במי שהייתי באותה תקופה. המסקנות הראשונות היו די ידועות: בעבודה במשרדים הייתי משועממת ובזמנים שלמדתי הייתי נלהבת (אני מתכוונת, לימודים גבוהים, בתיכון הייתי עדין משועממת). ברוב המצבים הייתי פאסיבית אבל ברגעים מסויימים פתאום הפכתי לגרנדיוזית. פחות עקבית היתה מידת השייכות שלי במצבים שונים. באותה תקופה בסדנת כתיבה יכולתי להרגיש מאוד שייכת ולעומת זאת להרגיש זרות נוראית בסדנה ליחסי אנוש. יכולתי להרגיש שייכת בחוג ציור בשנה מסויימת אבל פחות שייכת כשהמשכתי שנה נוספת. בקיצור, לא הצלחתי למצוא חוקיות משמעותית בנושא הזה. בין המסקנות הידועות צץ דבר אחד שקצת הופתעתי ממנו. התקופה שבלטה בשוני שלה היתה כששיפצתי את הדירה שלי. דווקא שם, כשעשיתי משהו, שבאופן תיאורטי נראה לי מלחיץ, הייתי רגועה, אסרטיבית (אבל בנועם), סקרנית ונלהבת. הגילוי הזה הזכיר לי שהרבה פעמים אני אוהבת לראות כיצד אנשים מיומנים עובדים. אני אוהבת לשאול אותם שאלות טכניות ואוהבת לעקוב אחר התנועות שלהם. כשהייתי ילדה, יכולתי, למשל, להסתכל שעות על דודה שלי תופרת, או על אמא שלי אופה, או על גיסי מתקן מכונית ותמיד הייתי שואלת שאלות. זה גם מסביר, למשל, למה למרות שאני שונאת, לעבור דירה, יש בי גם סוג של חדוה למראה המיומנות שבה הסבלים יודעים להרים דברים. האם זה אומר שיש לי נשמה של מפקחת? |