האיש העצוב

לצפייה במסך מלא

האיש העצוב

‎0

ספרים

0 תגובות יום רביעי, 5/5/10, 11:56

הוא נולד לשני אנשים עצובים שגרו ברחוב עצוב בגבעתיים. כשיצא בבכי לעולם , שני האנשים העצובים התייפחו בעצב. כשאמר את מילותיו הראשונות , האיר את העולם בעצב מיוחד משלו. הוא גדל והפך להיות נער עצוב ויפה תואר עם עיניים גדולות ועצובות וגומות עצב מעטרות את לחייו. הוא לא ישכח את היום שפגש בו בראשונה . זה היה יום שבת שימשי , ולמרות האיסור המפורש מהוריו , הוא חצה את הרחוב ואז פגש בו החיוך.באחת החליט הנער ללמוד רפואה ולמצוא מזור לאנשים אשר מעווים את פיהם וצליל מוזר בוקע מגרונם. הוריו קבלו את הידיעה בעצב רב והוציאו את מעותיהם הבודדות שחסכו על על מנת להשקיע בחינוך של בנם. הנער הפך לרופא עצוב ומוכשר וניסה לרפא את התופעה המוזרה .הוא עמל במעבדתו יומם וליל. למרבה הצער , הרופא גילה שהמחלה אותה הוא חוקר הינה מחלה מדבקת ביותרלעיתים החולים בה אינם שולטים בעוויתות ואף פורצים ומקימים רעש גדול. הרופא היה נחוש לעצור את התופעה אולם מספר חלקיקי המחלה ( במצבו המתקדם של המחקר הוא כבר שלל אפשרות שאלו וירוסים או חידקים ולכן נהג לכנותם חלקיקים) נגעו בדש חלוקו. הוא לא שם לב ושאף אותם.הרופא אבד בהדרגה את כושרו להיות עצוב. בהתחלה זה היה זניח , הוא ניסה להאמין שזה כלום ויעבור בעצמו .אך אט אט המחלה הראתה את אותותיה.בביקורים השבועיים אצל הוריו הוא ניסה להסתיר את דבר מחלתו והם, שהיו שקועים בתוך העצב הפרטי שלהם , התקשו לחוש בשינוי ואף לא היו מודעים לכללי הזהירות והסטריליזציה ההכרחית כדי למנוע מהם להדבק בעצמם.כשהרופא חש בשינוי כבר היה מאוחר מדי , הוא חשש שאם ימשיך כך הוא עוד עלול להביא לעולם ילדים מחייכים או להווכח, לא עלינו, שהמחלה גנטית או חשוכת מרפא.אך יותר מכל חשש שאם הדבר יוודע להוריו , הדבר יעציב אותם אף יותר. כשנישא הרופא , מחלתו היתה במצב מתקדם , לכן החליט להתפשר והתחתן עם חולה בתקווה שיחד ילדו ילדים בריאים או שישכילו לחנכם לעצב. כמה רווח לו שבנו הבכור יצא בצווחה קורעת לב לעולם. הכל בסדר. כנראה שהמחלה לא גנטית. ואם כן, מדלגת דורבבוא הימים מפאת מחלתו, זנח הרופא את המחקר החשוב, הוא עסק ביצור והדבקה של אנגינות פשוטות או כאבי אזניים שקצת הצליחו לעמעם את הסימפטומים של המחלה והקלה על החולים. בעיקר על עצמו וחשב שבטח הוריו גאים בו.לילה אחד , בעודו שוכב על יצועו ומנסה להרדם , הסלימה המחלה והוא חש עצמו צוחק. זה משהו שהרופא כבר הכיר לדאבונו אך מה שהטריד אותו שהפעם היה מלווה לעוויתות גם אותו הקול המוזר שמתגלגל מהגרון . הרופא קם מהמיטה אך זה לא עזר. הקול המוזר בקע תוך כדי השתנקויות וכאבי בטן קלים. אמבולנס, חשב הרופא. אני צריך אמבולנס . הקול המוזר נרגע מעט אבל ההרגשה הטובה המשיכה וחלחלה בגופו. הוא חשב כמה עצוב למות עכשיו , דווקא עכשיו כשכל כך טוב לו.האמבולנס אמנם הגיע אך הרופאים עזבו ללא ממצא מדאיג , מה שגרם לרופא לדאוג יותר. הוא הבין שהמחלה כל כך חלקלקה עד שהיא מתעתעת בטובי הרופאים. אך עדיין מדובר ברופאים בליתי מקצועיים כפי שהוא נתקל בהם לא אחת. מזל שיש עוד כמה כמוהו, שדואגים לעולם , חשב, וקיווה שבבוא היום יזכה בפרס על תרומתו למין האנושי.למרות מצבו הסופני , החליט הרופא לתקוף מכוון אחר. אם אין מזור , לפחות חיסון.הוא המציא חיסון שנקרא ריפוי בצחוק. הוא האמין שאם האנשים יצחקו ללא הכרה או סיבה מיוחדת הם יקיאו מתוכם את כל הדחף ,המחלה תגמר בקרבם והם יוכלו להיות עצובים באין מפריע. למרבה הפלא, הוא לא נתקל בסרוב ואנשים רבים, מסתבר שמחו להתחסן.אולמות שלמים של אנשים חולים התמלאו במהרה ודבר החיסון עבר מפה לאוזן. הרופא נדהם לדעת כמה אנשים סובלים מהמחלה וכמה הם רוצים לחזור לעצב המתוק והמוכר. פראמדיקים מיוחדים הוכשרו למתן החיסון ורק המצטיינים ביותר קבלו דפלומה של מטפלים. אין ספק ירדה תקווה לעולם. הרופא האיץ באשתו וילדיו לטפל בעצמם ואפילו בהוריו , על אף גילם המופלג , כי בגיל כזה מאוד מסוכן לקבל את המחלה. למרות שבדרך כלל היו בריאים , אף פעם אין לדעת ועדיף לנקוט בכל אמצעי הזהירות.למרות שעל פניו אנשים חלו יותר ונדבקו יותר , הרופא התעשר מהחיסון. הוא חש קצת יסורי מצפון על כך שהוא מקבל כסף במרמה , ובעצם מפיץ את המחלה אבל עובדה זו גרמה לו עצב ולכן הוא המשיך בפועלו. אשתו וילדיו הפכו לאנשים מאושרים ולמרבה הצער גם הוריו. הרופא החליט שעליו לעזוב למקום שבו העוני והעצב היכו ברחובת. הוא חש יסורי מצפון על כך שהוא עוזב את משפחתו בעיתות אושר אך לא היתה לו ברירה.למרות הניתוק, הוא נהג להתעדכן במה שקורה בארץהאושר אכן הציף את המקום. סטיקרים מלאו את הרחובות " תן חיוך הכל לטובה" אנשים אפילו שלחו במחשב פסיקים וחצאי סוגריים ומשם ועד להדבקת מכשירים אלקטרונים כגון טלפונים ניידים היתה קצרה.הרופא החליט לכתוב ספר על פועלו. הוא רכש מכונת כתיבה ישנה וכתב על הוריו, על ילדותו בגבעתיים ועל אותו היום שבו פגש בו. בחיוך. באותו חיוך שכה שינה את חייו. באותו רגע הוא חש דחף עז לחפש את החיוך . לחזור לאותה פינת רחוב קטנה, באותו יום שמשי ולפגוש בו שוב.הוא חזר לארץ. לאותו רחוב. שם פגש אותו לראשונה ,וחשב לעצמו ששם , בדיוק בנקודה הזאת נהיה רופא, שם ריפא, שם אהב אשה. שם ברא ילדים. וחיוך קטן התגנב לפיו והחיוך החמיר והפך לצחוק , והצחוק התגלגל והתגלגל .והרופא חשב שדווקא נחמד להיות לפעמים חולה.

דרג את התוכן: