כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    הסעודה האחרונה

    111 תגובות   יום רביעי, 5/5/10, 18:04


     

    הסעודה האחרונה - מאת אחאב בקר

     

    מכבי האש טיפסו אל הקומה השנייה ונכנסו לדירה מבעד לחלון חדר השינה. שרה שכבה על מיטתה והביטה בהם.

    "למה לא פתחת את הדלת, או ענית לטלפון?" שאל הכבאי המשופם.

    "אין לי כוח לקום מהמיטה" ענתה.

    כעבור שעה באה בתה מהקיבוץ שבעמק. כבר מהבוקר צלצלה, לא הבינה מדוע אינה עונה. התקשרה גם לשכנים שדפקו בדלת אך אין עונה. עד שהגיעה לכרמל, כבר פתחו מכבי האש את הדלת מבפנים.

     

    "אין ברירה, את לא יכולה להמשיך לחיות כאן לבד, אני מארגנת לך חדר קרוב לידי בקיבוץ. שם תהיה לך השגחה, סיעוד וטיפול. ככה תהיי קרובה אליי". החליטה בתה.

    "אין לי כוח לזה, אני מעדיפה להיות לבד" מלמלה.

    "וכוח לענות לטלפון כדי שנדע אם את בחיים, יש לך? את בת שמונים ושלוש, לא טוב להיות לבד".

    "אני לא רוצה לעבור מכאן. זה הבית שלי, ארבעים וחמש שנה אני גרה פה על הכרמל".

    "אשאר איתך עד הערב, כבר התקשרתי למרכזת ועדת החברים בקיבוץ. ייקח יום או יומיים עד שנסדר לך חדר בשיכון ההורים. יהיה לך טוב , יש שם שירותים רחבים ונוחים לקשישים. שלוש ארוחות בחדר האוכל וחברה של בני גילך".

    "טוב, תלכי כבר, בטח יש לך משהו חשוב לעשות שם בקיבוץ. אני יכולה להסתדר לבד ואל תפריעי,. ושלא תטרחי כל כך הרבה".

     

    רעש המכוניות החולפות ברחוב הפריע לה להירדם. שכבה במיטתה והרהרה.

    נזכרה בחורף האחרון אותו עברה לבדה. במלחמת המפרץ, נפלו טילי סקאד בישראל. בלילה הראשון התעוררה מהאזעקה.

    נכנסה למקלחת, אטמה את הדלת בנייר דבק, סדרה את הכריות המוכנות מראש באמבטיה ונשכבה בתוכה. לבשה על פניה את מסיכת האב"כ, הדליקה את הטרנזיסטור  והתכסתה.

    "יעקב , יעקב, נמאס לי כבר, מי צריך לחיות כך" אמרה בקול.

    "שרב כבד, שרב כבד". בקע הקול מהרדיו. חלפו מספר שניות וצפירת ההרגעה נשמעה.

    נוח היה לה באמבטיה, הקשיבה לרדיו, ואחר כך נרדמה עד הבוקר.

     

    ====

     

    חמשת הגברים שכבו על השטיח הפרסי המעוטר, חסרי אונים. הבטן מלאה ביותר מידי אוכל טוב. כמו תמיד.

    "אימא ? זה כל האוכל"  התגרה בנה הבכור שוכב על גבו, מעכל ומתאושש. כרסו הגדולה מתעגלת מעליו.

    התשובה הגיעה בצורת מבחר עוגות שוקולד, טורט ושמרים. סלט פירות קציפת לימון וגלידה בחמישה טעמים עם פצפוצי שוקולד לקישוט. כך נמשכה ההתעללות, עד שאחרון הסועדים הרים דגל לבן ונשכב למנוחה ארוכה, ולהתאוששות מהאכילה הפרועה וחסרת המעצורים.

    "אם מישהו רעב נשאר עוד המון אוכל במטבח, חבל לזרוק". נזרה המלח על הפצעים.

    "די, די, הוכרענו, שקט , תנו לישון" התחנן החתן.

     

    הארוחה התחילה עם מבחר מנות ראשונות. סלטים כבושים, מוסקה עסיסית עם בשר משובח ורוטב חמצמץ. מרק עוף זך עם קניידלך וחמיצה קרה בצבע סגול ורוד. בצלוחיות קטנות הוגשו צלפים כבושים ופטריות מוחמצות. כבד קצוץ, רגל קרושה, מטבוחה, לבבות דקל, דג ממולא וחזרת חריפה. במטבח רחשו כבר מחבתות וסירים עם מנות ההמשך.

     

    מנוסים הגברים. פעמיים בשנה התמודדו עם ארוחה כזו. צריך להיות שקול ומאופק ולא ליפול למלכודות. אחרת לא יישאר מקום וכוח למנות העיקריות. אם אכלת מעט מידי מהמנה, תקבל במקומה אחרת כי כנראה לא הייתה לך טעימה. אם סיימת את המנה עד הסוף, כנראה שאהבת אותה ומייד תקבל תוספת מאותה המנה.  הטכניקה הנכונה היא לאכול יותר מחצי מהמנה ולהשאיר משהו בצלחת. משימה לא פשוטה, כי הכל טעים ומפתה ומגרה ומסחרר את בלוטות הטעם. צריך להפעיל שיקול דעת לפני שמחליטים עם איזו מנה להתעסק.

     

    ====

     

    בקיץ שעבר הלך יעקב לעולמו. הותיר אותה לבדה אחרי יותר משישים שנים ביחד. נפגשו בצרפת, בפרובאנס בקיץ אלף תשע מאות עשרים ושבע כשעבדו בקטיף ענבים בכפר קטן. יעקב הגיע מארץ ישראל ללמוד אגרונומיה. מצא חן בעיניה, נמוך קומה כמוה, משכיל רהוט תזזיתי וחסר מנוח. שרה למדה שתלנות וגננות . עלתה בעקבותיו לארץ. השנים הטובות, שש עשרה  שנות חלוציות נהדרות בביתם שבעמק הירדן בתחנת החשמל שבנהריים. שם נולדו וגדלו ילדיהם. במלחמת השחרור נפלו בשבי הירדני. שרה השתחררה אחרי חדשיים ויעקב לאחר שנה. לאחר מלחמת השחרור עברו לחיפה.

     

    במהלך השנים, עבדה כמדריכה חקלאית למשקי בית  בבתי עולים, בקריות שבמפרץ. הביקורים התחילו והסתיימו תמיד במטבח. כך למדה להכין מגוון עצום של מאכלים בטעמים וסגנונות שונים. ידעה לאסוף פטריות ועשבים שונים מהכרמל. אחלמית ויסעור אפור, זעתר, צלפים, קורנית אספרגוס ועוד. כל זה, עוד לפני שבכלל היו דברים כאלו בשווקים. כבר לפני ארבעים שנה הפסיקה לעבוד. את מרבית זמנה בילתה בהתנדבות, בישול, ובטיולים עם החברה להגנת הטבע.

    מסורת הארוחות המפוארות התפתחה עם השנים והשתכללה ככל שעלה מספר הסועדים.

    "איך אתם מסוגלים לאכול כל כך הרבה?" שאלה את הגברים,  ברגע של חולשה בסיום ארוחה.

     

    ====

     

    חלפו שלושה ימים מביקור- חילוץ מכבי האש בדירתה.

    "זהו שרה, נוסעים לקיבוץ". אמר חתנה וירד לרחוב עם המזוודות, אל מכונית ה"פורד טרנזיט" של הקיבוץ.

    "תרדו למטה, יש לי עוד כמה דברים אחרונים לסדר, ממש כמה דקות". ביטאה ה"ממש", במלעיל כדרכה.

    "נבקר את יעקב?" הציעה בתה, כשהתקרבו לקיבוץ.

    "למה לא, עוד מוקדם".

    המכונית נעצרה בשער בית הקברות הקטן והשקט.

    "את רואה את הברזייה החדשה ליד השער? ואת הספסל? זה מהכסף שתרמת אחרי שיעקב נפטר"  הסביר החתן.

    "גם על המצבה שלי כבר שילמתי, שלא יבלבלו לכם את המוח. ממילא עוד מעט אצטרף אליו" משכה בכתפיה הקטנות והמכונסות.

    "אולי תתני לו קצת זמן לנוח, יותר משישים שנה הוא אכל אצלך, תתאפקי קצת" הפטיר חתנה בשקט.

    "שמעתי אותך, אתם לא תגידו לי מה לעשות" התריסה.

    "בואי, נלך לחדר שלך". חיבקה אותה בתה.

     

    ====

     

    המנות הראשונות נאספו והסרוויס הסיני עם הציורים על הצלחות ועל הכוסות נערך על השולחן. חלק מהמנות יועדו לכולם וחלק יועדו באופן אישי לכל סועד. ידעה בדיוק מה כל אחד אוהב. הסלטים והמחמצים נשארו על השולחן הגדוש כתוספות למנות העיקריות. אל השולחן הובאו מנות שניות ומנות אחרונות. תקצר היריעה מלתאר את שפע המאכלים שהתקבצו להם בארוחות המפוארות. שרה קיבצה על השולחן את המוצלחים שבמאכלים מכל עדה ומטבח. 


    הגברים טעמו מכל דבר. הנשים כבר מזמן הרימו ידיים והתכנסו למטבח כדי להוציא עוד ועוד מנות, לרחוץ את הכלים, לנגבם, ולשים בחזרה בקופסאות הנכונות.

     

    "אוי ואבוי, עכשיו הגיעו הסטייקים, אני כבר לא יכול יותר" קיטר החתן.

    "אנחנו פה אוכלים בגבורה ואתן מתפנקות במטבח? בואו לכאן מייד" הוסיף הבן הבכור.

    "אין בעייה, לקרוא לשרה אימך?" חייכה אשתו.

    "לא לא, נסתדר כבר בעצמנו, היום נמצא את הכוחות לסיים". צחק והתעמק בנתח הסטייק הענק ברוזמרין, שהאדים בצלחתו.

     

    ====

     

    מסעותיה הרבים בעולם שמשו כמקור השראה לאוכל מיוחד ושונה.

    "עוד הפעם את נוסעת לבד"?

    "ככה אני רגילה" השיבה.

    חיים של חיסכון, צניעות ותושייה אפשרו לה לצאת אחת לשנה לחו"ל. לבדה נסעה, שנאה טיולים מאורגנים. ביקרה בחמש יבשות ובאלפי אתרי תיירות בעולם. ממאצ'ו פיצ'ו שבפרו ועד הקרחונים שבסקנדינביה.

    "סבתא שרה, תראי את האופניים שלי, סבתא אמרה להגיד לך , שהולכים לחדר האוכל לארוחת הערב". הגיע הנין הבכור לביקור בחדרה.

    "חמוד, יופי של אופניים, תגיד לסבתא שאני לא באה לחדר אוכל, אין לי תיאבון".

     

    בלילה הראשון בקיבוץ, חשה שרה ברע. סמוך לחצות הובהלה לחדר המיון בבית החולים העמק.

    בבוקר הועברה למחלקה הפנימית ובשעה שתיים בצהריים השיבה נשמתה לבורא העולם.

    למחרת נקברה לצד בעלה יעקב, בבית הקברות אל מול נופי העמק הקסומים.

    שלושה ימים לאחר הלוויה התכנסו בדירתה בני המשפחה. הבן מהדרום, הבת הכלה והחתן, יחד עם ששת הנכדים.

    על השולחן במטבח מצאו רשימה מסודרת של חשבונות בנק, ויתרות כספים, כסף מזומן עבור חוב במכולת ואצל הירקן. קבלות על תשלום חשבונות חשמל וארנונה חדשיים למפרע.

    הופתעו לפתוח מקרר עמוס בכל טוב, מלא במצרכים ובמנות מוכנות  לסעודה המסורתית. פתקיות עם שמות הסועדים הודבקו על  המנות המיוחדות להן.  רשימת ירקות ומצרכים טריים הנחוצים מהירקן והמכולת ובתחתיתה  אזהרה מודגשת באדום.

    "לא לשלם כי החוב כבר נלקח בחשבון".

    על משקוף המטבח נמצאה מודבקת רשימת הוראות והנחיות מפורטת ומדויקת להכנת כל הדרוש.

    הגברים ערכו את השולחן, והנשים נכנסו למטבח כדי להתקין את הסעודה האחרונה של שרה.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (111)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/4/15 05:14:
      וואו ממש וואו רק אצלי היא לא רצתה לבוא לארץ רצתה להיקבר ליד יעקוב דודי בסנט לואיס אמריקה והיום הלוויה.
        30/11/13 10:04:
      סבתא שרה שלך היתה אישה מיוחדת, מעוררת השראה.
        29/9/12 11:09:
      אני בשביל לקבל כ"כ הרבה כוכבים צריכה לכתוב לפחות עשרה פוסטים. איך אתה עושה את זה??? גלה לי ת'סוד... ;-)
        23/1/11 20:53:
      אהבתי.... :-)
        3/8/10 18:22:
      מנשות הברזל...אין הרבה כאלו, נהדר!
        11/7/10 16:36:
      סיפור מדליק ודוקא משמח.
      מי שחי נכון, מת נכון.
      (ככה הייתי רוצה להאמין :-))
        8/7/10 10:06:
      איזה יופי של פוסט מתגעגעת אליך . מה קרה לא בא יותר לבקר? אוסי
      תודה
        7/7/10 12:38:

      פוסט מצויין. טעים!!!

       

      אגב, לגבי שירותים, איזה ענק מקסים שונצינו?:)

        19/6/10 20:36:
      מממ עשה לי תיאבון :)
        19/6/10 11:08:


      ארוחות משמעותיות שכאלה.

      תודה:)

        18/6/10 23:10:

      שרה כבשה אותי ביכולות התרגום שלה את המציאות לארוחות

      הצגת מופע של דמות מאד מיוחדת ומעוררת קנאה 

      יופי של ספור 

        14/6/10 23:00:


      אישה מדהימה...

      הסיפור נוגע עמוק בלב

      ואתה כותב נהדר.

      עונג אמיתי במילותיך אחאב....

       

      אשה שחייה הם יצירה ואהבה גם כשתה מתאר בשורה או שתיים

       

      זוגיות שממש הלב נצבט במשבה על העצמאות שניתנה לה שם לנסוע לבד כל שנה

       

      המאכלים מתוארים כמעט בארוטיות

       

      והחיים, כמו בחיים יש בהם סוף והתחלה ורק לחכמים יש היכולת לביים את ההצגה

       

      שמחה זו המילה. מכיוון שמי שיודע איך לחיות יודע גם איך למות...

       

      ואתה כותב באופן מענג....

        8/6/10 09:18:


      היי אחאב,

       

      מאד אהבתי את הסיפור.

      אם תרצה המלצות לעריכה (לא מקצועית, אבל רבע מקצועית :) - אשמח.

       

      מוניקה.

      נכנסתי שוב. כי עכשו כשאמי מוגבלת אני רואה כמה הפוסט שלך מתאים לי לקריאה חוזרת

      תודה לך שוב

      וואו. כמה נוגע ללב

      סיפור כל כך רגיש

      אתה יודע, היא מזכירה לי את אמי. יש מידה של חוסר אונים שהן חשות כשהדברים מנוהלים שלא לפי רצונן, תחושה של חוסר אונים בעצם הידיעה שכבר אינן בעלות כוח השפעה והחלטה-  פשוט פיסית אינן יכולות להדוף  את הכפיה שכופים עליהן גם אם זה לטובתן בשורה התחתונה.  כל כך אהבתי. כל כך

      תודה לך על השיתוף

      ושבוע טוב

        3/6/10 10:52:

      נסחפתי.....

      יש לך את זה..

      כותב להפליא.

      *

        30/5/10 18:10:

      אחלה סיפור....

      תתחיל לאסוף את הסיפורים ותאגוד אותם לספר.

      *

        25/5/10 16:55:

      קשה

      אני איבדתי את אבי השנה ואמא שלי לא ממש מצליחה להתגבר....

      כתיבה יפה...

        23/5/10 17:16:

      סיפור חיים מרגש של הגיבורה הראשית

      תוך שלוב קטעים מהיסטוריה שמוכרת לכולנו החל מהחלוצים של תחילת המאה שעברה עד למלחמת המפרץ בסופה של המאה. התחושות שליוו את התקופות שהקטע הקולינרי תופס חלק ארי מהסיפור. מאוד מוחשי. מאוד מציאותי. סיפור חיים שלם מההכרות עם בן הזוג ועד ההטמנה לצידו.

       

      מאוד מרגש, כתוב נפלא.

       

      קראתי גם חלק מן התגובות, נהנתי לא פחות :))

       

      נשתמע בין המילים ידידי...

       

      ביקוריך, אחאב, לא מובנים מאליהם

      תודה גם בהזדמנות זו

        21/5/10 23:05:


      ריגשה אותי ,כתמיד, היכולת שלך לראות ולהראות את הבן אדם מעבר למעשים והתנהגויות.

      לדעתי עלית פה שלב (אם אפשר בכלל לדרג את זה) בכתיבה .

       

      תמשיך :)

       

        21/5/10 20:44:
      ספור יפה ומרגש.
        21/5/10 13:57:

       

      סעודה שכזו - זכות גדולה היא,

      הן לנפטרת והן לסועדים עצמם.

      וכתיבתך אחאב - יפה כתמיד.

       

        19/5/10 15:54:


      אחאב,

      בנית בסיפורך הקולח

      דמות של אישה מאוד חזקה.....

      מיוחדת.....יצירתית....

      שידעה לנצל היטב את החיים.

      כך נדמה לי.

      אהבתי לקרוא.

       

        19/5/10 14:08:


      סיפור נוגע ללב,

      לכולנו הורים שהולכים ומתבגרים ומזדקנים..

      ידוע שמגיל מסויים קשה לשנות את שיגרת החיים,

       

      אצל סבתא שלי, עליה השלום, התפרצה הדמנציה

      כשהתחילו לשפץ את הבית שלה...

        18/5/10 15:55:


      השארתי כוכב

      אבל יקח לי זמן לעכל

      תרתי משמע

      תודה על הפוסט

      שרית

        18/5/10 12:06:

      אין לי יותר כוכבים  אבל הנה אחד כך *  סיפור מעולה . נהנתי מאד . תודה

       

      ודש חם מרחוק

       

      מירי

        18/5/10 11:42:

      אחאב, חבר חדשדש, אתה בונה היטב את העלילה, מפתח טוב את הדמויות והפנץ' ליין שלך מאוד מרגש, מזכיר לי את חמותי, שאיך שהעבירו אותה לבית הורים, כעבור שלושה ימים נפטרה.

      תודה חבר חדש, חג שמח ו*

      לאה

        14/5/10 11:11:

      סיפור יפיפה.

      ריתק אותי...

      השאיר אותי ברגשות מעורבים.

      עלי לצין שכתיבתך סוחפת ומרתקת.

      ****

        12/5/10 01:46:


      תודה על מטבח האהבה לשון בחוץ

       

      נוחי

        11/5/10 17:28:


      תם ומושלם

      *

        10/5/10 23:10:
      טוב לדעת
        10/5/10 20:29:

      מרגש ביותר...וכתוב מקסים!

      גם אם קצת עצוב

      עולה בי החשד

      שאתה גם בוחש בסירים...

        9/5/10 23:29:
      מקסים,כתוב בניחוחות של תבשילים משובחים,כמו של שרה,,
        9/5/10 21:03:


      כתוב היטב, כרגיל, אך עצוב.

      יצאתי עם מועקה בלב....

      *

      אלומה

        9/5/10 12:37:


      מסודרת ומאורגנת עד הרגע האחרון....

       

      תודה אחאב על סיפור אנושי מרגש,

       עם קורטוב של חיוך  וטיפונת עצב.....

        8/5/10 20:02:
      :)
        8/5/10 16:56:


      הכוכב* האחרון.

       

        8/5/10 08:28:
      מרתק.כל כך יפה נכתב.איפה ישנם עוד אנשים...
        8/5/10 01:42:


      אחאב ידידי,

      מזל שקראתי את הסיפור הזה אחרי ארוחת השבת... חחחח

      .

      הפירוט הצבעוני והמרייר של המנות הקולינריות, באופן שמעורר

      את בלוטות הרוק ומוטעמות על הלשון, פשוט מדהים ולא היה

      מבייש מבקר מסעדות מדופלם. מריחים את הריחות ומלקקים את

      הטעמים.

      אני חושבת שההתעסקות באוכל ובמזון, כצורך בסיסי, מדגיש

      את אותו צורך בסיסי שהיה לשרה בתשומת לב, בחברה ובעשיה.

      טוב עשתה ביתה שקירבה אותה אליה בערוב ימיה והעניקה לה

      רגעי חסד נוספים עם הנכדים והמשפחה.

      ובכך, אני חושבת , שרה גמלה לה באהבה, אשר התבטאה דרך

      הדבר הטוב ביותר שהיא ידעה לעשותו והוא הבישול שהיא הצטיינה

      בו, אשר בא מכל הלב ומתוך אהבה..

      אתה כותב נהדר! הלוואי על כולנו לסדר כך את המוות מראש ובצורה

      כל-כך אלגנטית...

      וזה שאני ניהנת לקרוא אותך ומתענגת על הסיפורים שלך אתה כבר יודע.

      ג'אן *

        7/5/10 20:01:

      סיפור מהחיים

      פשוט, רגיש ומרחיב את הלב.

        7/5/10 18:21:

      כל מילה נוספת ממני תהיה חזרה על דברים שנאמרו

      אז אומר: נהניתי מאד לקרוא את הסיפור הזה.

        7/5/10 18:03:


      הרגש הראשון שעולה עצב

      וגם יפה. ובמחשבה נוספת,

      איזו דרך מכובדת ואוהבת

      לעזוב את העולם הזה.

       

      סופ"ש נעים,

      חיוך יעל.  


      כתוב יפה. האוכל הוא גם דרך לתקשר עם אנשים ולבטא רגשות.
        7/5/10 12:58:


      יופי של סיפור אחאב

      יופי של כתיבה.

      מרגש וסוחף כרגיל.

      סופ"ש ניפלא.

        7/5/10 12:20:


      הסעודה האחרונה של שרה...

       

      כל כך יפה אתה כותב

        7/5/10 11:46:

      סיפור יפה!

      תודה לך

        7/5/10 11:44:
      כתיבתך משובחת וקולחת

      קראתי אותה בהנאה מרובה

      מאד מתרגשת לקרא את סיפורך

      אחאב היקר.

      האישה המבוגרת דיברה אלי

      מאד למרות גילה.

      זכית  במתת אל

      בכשרון נדיר וכובש.

      תודה ששיפת ולי נעמת.

      סופ"ש נהדר ומהנה.

       

        6/5/10 22:45:

      ההשלמה הזאת עם המוות

      ההתיידדות ההדרגתית איתו

      מוצאים חן בעיני. זה כמעט

      כמו הכנות לחתונה רק שהכלה

      לא תהיה שם.

      סיפור מקסים אחאב.

        6/5/10 21:43:


      עצוב ,יפה מרגש ומאד מאד אנושי.

       

      המתח הזה שבין קרוב מאד לדמויות שאני מכירה לבין לא בדיוק כמוהם עושים את הספור לגבי מאד מיוחד ומרגש.

       

       

      אפרת גל

      www.efratgal.co.il

        6/5/10 20:48:

      איזו אשה!

      ואיזה סיפור, מרגש ומקסים

      העצמאות מחזיקה את החיים לאנשים דינמיים כמו שרה. כשנגמרה לה היכולת לעצמאות נגמרו החיים...

      מעורר מחשבה ותוגה

       

        6/5/10 18:35:


      אחאב יקר,

      נהנה כל פעם מחדש לקרוא את סיפוריך המרתקים, על שלל הפרטים שאינך מחסיר, ונהנה לקרוא גם את התגובות המפורטות, מה שמראה התייחסות ראויה לסיפוריך.

      בני 

        6/5/10 18:34:
      סיפור נוגע ללב.
        6/5/10 18:00:

      איך שאתה משייט על פני ציר הזמן ומסוגל לחשוב ולהרגיש כמו אדם מבוגר.

      יפה מאוד. (אמרה הצעירה).

        6/5/10 17:31:


      הלוואי שהיינו יכולים כך לתכנן את פרדתינו מהעולם בצורה

      כל כך מסודרת ובמות נשיקה.

      סיפור יפה.

      זיוה הרץ

      מאמנת אישית להעצמה

      לגלות את העוצמה הטמונה בך

        6/5/10 12:37:

      מקסים......
        6/5/10 12:14:


      תודה אחאב

      סיפור יפה ונוגע

        6/5/10 11:51:

      שלום אחאב

       

      כוכב גדול ומבריק לסיפור המרגש והכתוב יפיפה.

       

      אכן הסבתא, אהבה את ילדיה ונכדיה והביעה את אהבתה גם בהאכלתם. הרי רוב סבתותינו דומות. ותיאור תבשיליה כה חיי עד כי ריר עולה והריח מורגש ופתאום אני מרגישה רעב.

       

      השאלה המתעוררת האם מוטב היה להשאירה במקום אותה אהבה אשר בגילה כבר היה מסוכן לה? התשובה קשה ולא ברורה. הורי כרגע בני 87  עברו לפני מספר שנים לדיור מוגן. חייהם  בלי ספק בטוחים יותר וקלים יותר. אבל הניתוק מהסביבה שבה אימי גדלה היה קשה לה. אימי הגיע לנשר  - אז ישוב קטן סביב לבית החרושת למלט והיום עיר פורחת - בגיל 3 ועזבה אותה בגיל 83 זו היא תקופה של יותר מדור. בסביבת ביתה הקודם בבית העלמין של נשר טמונים, אמא ואחיה, לא רחוק משם טמונים שני אחים נוספים.  חברים ומכרים לרוב קבורים גם הם בבית העלמין של נשר.  לקברים אלו הייתה נוסעת כלביקור קרובים והיום היא מבקרת רק ביום הזכרון ולפעמים מתגעגעת. 

       

      ועם זאת היא  ואבי מאושרים  מהעובדה ששלושת ילידה חיים בסביבה הקרובה אליה ויכולים לבקרה יותר מפעם ב... ולפחות פעם בשבוע, כי כולנו ילדיה גרים בתל אביב וסביבתה. כמו כן היא בהחלט אומרת שהפעילות המוצעת לה בגיור המוגן טובה לה.

       

      לסיכום אין להצטער על העברת הסבתא לקיבוץ. סביר שלא מעבר זה הוא שחרץ את גורלה

       

      נירה

       

        6/5/10 11:40:


      מעבר לעצב המדויק יש כאן חמלה.

      ותזכורת: לא לבוז למינהג הרווח אצל ציבורים מסוימים לקיים סעודת מצווה על הקבר.

      כי למרות הכל - החיים נמשכים.

        6/5/10 11:16:

      כל ביקור בארץ אגדות

      מרגשת ומעלה דמעות

      הסיפור כה מרתק וסוחף

      והסוף שלו כמובן כואב

      זהו דרכו של כל העולם

      אי פאשר לברוח וסוף לא נעלם

      תודה על סיפורך היפה

      הביקור אצלך היה שווה.


       

        6/5/10 10:56:

      קצת השארת אותי עצובה הבוקר אבל הרבה מתרגשת....:)

      כתיבה מדהימה יקירי!

      חיבוק ענק וכוכב

      מתובלת

        6/5/10 10:20:


      בכנות, רק ברפרוף קראתי את הקטעים הקולינריים. הבחנתי ברצינות שלך לגבות נושא שאתה כותב עליו במחקר יסודי.

      במסגרת הרצאותיי השבועיות, אני פוגשת קשישים רבים בגילה של שרה, מיעוטם עקשים כמוה.

      תארת דמות לכידה להפליא!

      מה שקצת לא ברור מבחינה הגיונית: אם לא היה לה כוח לקום, אפילו לא לענות לטלפון, איך ומתי הספיקה למלא את המקרר בשפע כל טוב ל"סעודה האחרונה"...?

        6/5/10 10:00:

      צטט: OCN 2010-05-05 18:24:59


      אחאב אחאב יפה סיפרת. חשבתי שבסוף היא תשאיר להם שקל. אבל התבדתי. היה לי רק עצוב לשמוע כשאנחנו זקנים הילדים שלנו מחליטים בשבילנו. מתיי להעביר אותנו מתיי לתת לנו וכו'. אהבתי מאד את כתיבתך וכמו שאתה מכיר אותי . או אוליי לא, אני לא נותנת סתם כוכבים כדיי שתתן לי בחזרה או כדיי למצוא חן , אני לא זקוקה לזה.סיפורך כתוב בטעם רב. ואני לא מבקרת ספרות ולא מבינה כלום , אלא פשוט אישה פשוטה שקראה וזה מצא חן בעיניה . הרגשתי מתח, עצבות , ובמיוחד הסיפור קלח.

      אז באמת תודה . ואני שמחה, שבשבילך, או יותר נכון בשביל סיפורך, היה לי כוכב קטן ולא משמעותי לתת לך . אבל אני רוצה יותר מכך , אני רוצה לתת חיוך מקסיםחיוךמקבל??

       

      ההסבר שלך , למי את מעניקה כוכבים ולמי לא נגע לליבי  מאד ....

      אם חסר לך, תיכנסי אליי .. יש לי כוכבים בשפע ואין לי מה לעשות בהם , כי אני כבר הפסקתי לכתוב.

      אחאב !

      תודה על כתיבה יפה וסיפור יפה

      אתה מסוג הכותבים שבטוח קוראים את סיפוריהם.

        6/5/10 09:59:

      נהנתי לקרוא את הסיפור

      יש משהו מאד אמיתי באמרה שאדם כמו שהוא בחיים , כך הוא במותו

       

      האישה המיוחדת הלכה לעולמה , הצטרפה ליעקב

      וכך במותה השאירה את שעשתה בחיים

      מקסים בעיניי

      לימור

       

        6/5/10 09:52:

      דבר ראשון ,כמויות האוכל שזרמו בסיפור הזה, גרמו לי לאי נוחות בבטן.אתה כותב נהדר.תודה.
        6/5/10 09:22:


       א ח א ב

      סיפור יפה ומרגש ....

      מציאות חיים יפה מרגשת   

      מציאות חייה עברה עליה עם משפחתה לאורך השנים

      תארת את חייה גם עם בן זוגה

      היא הצליחה לטייל ולראות עולם וטוב שכך

      היא ידעה לתת לעצמה ולאחרים ....

      בעצם הוראותיה האחרונות היא ביקשה ורצתה -

      ומקווה שמשפחתה תשאר מגובשת,

      גם לאחר מותה .

      תודה

        6/5/10 08:52:

      אחאב ידידי

      הפעם נראה שכתבת שיר הלל לאוכל. לרגע היה נדמה לי שאהרוני חיים כהן ודומיהם פרשו לנו כאן את משנתם השבועית.

      שמתי לב שהפרטים שאתה כותב בסיפורך ,עברו קודם לכן איסוף ובדיקה, ואם אנני טועה בהנחה זו, אזי מגיע לך מירב המחמאות על כך.

      יופי של כתיבה, ושאפו על היכולת להעביר תמונה שלמה על שלל פרטיה ובצורה מובנת וקולחת במסגרת של סיפור קצר.

      יישר כח אחאב

      ותודה על רגעי הנאה מרתקים

      בהערכה

      סוקראטס


       

        6/5/10 08:38:


      היא נשארה נאמנה לעצמה עד השעה האחרונה ואחריה :-)

      לא נתנה לאף אחד בעצם להכתיב לה

      ואחרי מותה השאירה הוראות לסעודה האחרונה

      הדרך לליבו של הגבר עוברת דרך קיבתו

      כנראה זה היה המוטו של שרה .

       

      כתיבה מיוחדת כהרגלך .

        6/5/10 08:30:

      נוגע ללב!
        6/5/10 08:07:

      * מ ק ס י ם
        6/5/10 07:36:

      יפור סוחף מרתק ונפלא  סיפור המערב את כל קשת החושים והרגשות שקיימים בנו בני האדם.

      בנוסף החזרת אותי 17 שנים אחורנית ל"שבעה " של סבתא שלי

      היא נפטרה בת 86 בחדרה בביתה עם כותנתה הורודה כשריח בושם באויר.

      כשהתכוננו שלושת ילדיה ל"שבעה" מצאו מקרר מלא אוכל. כל ימות ה"שבעה " אכלו" ממאכליה ולא יכלו שלא לתהות האם כל זה היה מתוכנן?

      וזה כבר סיפור אמיתי לגמרי.

      אחאב אתה כותב מוכשר ואדם מרתק!!!

        6/5/10 07:15:

      *ואני אומרת לעצמי עדיף מותי מחיי מאשר להיות תלויה בילדי.
        6/5/10 07:01:


      סיפור יפה

      נהניתי לקרוא.

        6/5/10 06:25:


      סיפור מרגש.

      את סידורי ההלוויה היא כבר עשתה הרבה קודם, כל שנותר לה הוא לערוך את סידורי הארוחה שלאחר מותה.

      מסופר בצורה מרתקת וברגישות

       .

      (אשוב).

       

        6/5/10 04:31:

      אתה בהחלט מספר סיפורים יפים ומרתקים.

      אמנם הסוף היה עצוב אך גם הראה לנו כי שרה לא רק שנכחה בסעודה לאחר מותה, אלא גם תכננה אותה וניווטה אותה.

      גם לאחר מותה - הכל נעשה כאילו היא עדיין שם.

      יש אנשים שהופכים לאפאתיים בעת זקנתם ויש כאלו שלא מוותרים על אף רגע של חיים

      יפה *

        6/5/10 01:45:

      כוכבהיי,

      פעם ראשונה שאני קוראת כאן סיפור שלך, איזו יכולת כתיבה יש לך, ואיזו רגישות..

      תענוג לקרוא אותך..

      הזדהתי עם הדברים גם באופן אישי, מאחר ואני עובדת סוציאלית במקצועי

      יוצא לי לעבוד גם עם קשישים הרגילים לביתם, ובשלב מסויים צריכים להעזר

      בעובד/ת פיליפיני/ת או לחלופין לעבור למקום סיעודי בהתאם לצורך שלהם.

      הרגישות בה תארת את הדברים ויכולת הקליטה של הסיטואציה כל כך יפה

      בעיניי, וגם האובייקטיביות של תאור המצב, ללא שיפוטיות, פשוט תאור

      יפה של דמויות על איכויותיהן ומורכבותן..
      שולחת לך כוכב על הכתיבה היפה ועל הרגישות..    *

                                                                        

                                                                          

        6/5/10 00:38:

      סיפור יפה

      ומעורר תיאבון תרתי משמע...

        6/5/10 00:06:


      אפילו לאוכל יש יכולת הישרדות.

      חיים שכאלה........

      מירה

        5/5/10 23:58:

      בסיפורך בי נגעת יקירי.

      עצוב ומרגש.

       

      ליל מנוחה קסום.

        5/5/10 22:42:

      עצוב אבל מרתק בזכות כתיבתך הקולחת
        5/5/10 22:26:

      אוהבת את הדרך בה אתה מעביר4 את הספור.

      קולח.

      והזקנה קשה

        5/5/10 22:20:

      מרגש!
        5/5/10 22:18:


      כבוד האדם לא נפגע גם בזקנתה.

      סיפור מרגש, במידת לא מעטה גם אופטימי.

      תודה


      אחאב,

      נראה לי כי בכל סיפור שלך אתה מפגיש אותי עם נופי העמק,שהם נופי ילדותי. אתה גם מפגיש אותי עם נושאים שאני עוסקת בהם כל הזמן, מקומה של הזיקנה בתוך המשפחה, יחסי הורים וילדים. כמה קשה הזיקנה לאיש החווה אותה, כמה קשה לסביבה הקרובה לחוות אותה. כמה קשה לאיש זקן לעזוב את ביתו הקבוע ולעבור לבית אחר שהוא בית מעבר, הקרוב לילדיו. כאשר אדם כזה נעקר מביתו בשל גילו ותחלואיו הבדידות אוכלת בו כל פיסת חיים, הרצון שלו לחיות נוטש אותו כמו שקרה לשרה גיבורת הסיפור שלא רצתה להיות לנטל על ילדיה ודאגה לשלם את חשבונותיה או השאירה להם כסף לחשבונות אחרים. השארתי בי עצב רב, עם זאת חייבת לכתוב שאתה כותב על הזיקנה ברגישות רבה ובכבוד*תמונת מצב של החברה הישראלית .

        5/5/10 21:46:


      סיפור מרגש בכתיבה מרתקת ויפה כתמיד

       

      ערב נעים

      זהבית

        5/5/10 21:28:

      כתיבה סוחפת שאי אפשר להפסיק.

      נפלא

        5/5/10 21:20:
      איזה סיפור יפה
        5/5/10 21:18:

      כהרגלך - כתוב מקסים

      אך בסוף עצוב.

        5/5/10 21:08:

      כתבת יפה...

      לך*

        5/5/10 20:38:


      עצוב....

       

       

      אתה כותב נהדר....

        5/5/10 20:31:


      כניראה שיש משהו באוויר....

      היום הקפה גם שלי וגם שלך קצת מלנכולי...

      עוד יבואו ימים טובים יותר.

      *

        5/5/10 20:16:
      יפה ומענין מאוד, כתיבה מעולה - נהניתי.
        5/5/10 20:09:


      כמו תמיד מעניין סיפור מהחיים.

       

      אני גם מאלה שרוצים סוף טוב .

      הסוף לא רע בסיפור זה הוא פשוט אמיתי.

        5/5/10 20:01:


      סיפור מרתק ועצוב.

      מוטב פרידה מפתיעה ומידית מתהליך ממושך ומכאיב.

      ישנה אימרה כי צדיקים מתים באחת...

      .

      רמי

       

        5/5/10 19:54:


      סיפוריך תמיד מצליחים לרגש.

      כושר תאור נפלא לך.

       

       

      תודה

      זיוה

        5/5/10 19:34:


      אחאב חבר שלי

      סיפור קצר אך כה עצוב הבאת.

        5/5/10 19:24:

      אחאב יקר,

      סיפור נפלא!

      סמדר

        5/5/10 19:20:


      אחאב יקר

      מצטרפת למשבחים

      אתה כובש אותי בסיפורים שלך

      נ ה ד ר !

      אשוב מחר

        5/5/10 19:04:

      אהבתי מאוד.

      תודה

        5/5/10 18:58:


      אחאב.

      כתבת בטוב טעם

      ובחן רב.

      מוכשר !

      *

        5/5/10 18:47:


      יכולתי לחוש את הטעמים והריחות לראות את הצבעים והמרקמים ולהרגיש את עוצמתה של המשפחתיות

      ששרה בנתה סביבה בהמון אהבה.

      יפה ומרגש (:

        5/5/10 18:44:

      עצוב ומרגש

      תודה שהבאת:))*

        5/5/10 18:43:
      לזקנה הזו בת השמונים ושלוש יש שפה של בחורה צעירה. הצערת אותה.
      סיפור יפה ומעניין. (-:
      בתחושה שלי-  שבמהלך הכנותיה האחרונות- היה נסוך חיוך של אושר ויותר מכך- חיוך של ספוק, של נצחון
        5/5/10 18:34:


      אחאב יקר,

      כתבת נפלא,זורם ומרתק

      נעים לקרוא אותך.

      בהיותי אופטימית חסרת תקנה

      אני מעדיפה סופים טובים....סתאםםםם

      ערב נעים,

      גרטה*


      אהבתי את המקום שתפסה, מתאים לי לאופי שלי, לא להשאיר קצוות לא מטלות מעוררות שאלות

      הכל ברור ערוך ומסודר- כאן לפחות לא היה מי שיחליט מה ואיך- היא פשוט ארגנה היטב והכשירה הכל לחתימת הגולל על עשייתה

      מד-הים!!!

        5/5/10 18:31:

      תודה על תשומת ה

        5/5/10 18:30:

      אחאב ידידי היקר

      ודמעה סוררת של כאב וידיעה שזה יהיה אחריתה של שרה

      אשר נילקחה לגור בקיבוץ לצידה של הבת

      ואולי אם היתה נישארת בדירתה היתה זוכה לעוד כמה ימים של חיים

      ואף יותר....בוכה

      אהבתי לקרוא את סיפורך, ואני תולעת ספרים

      קוראת בצמא כל סיפור טוב

      ושלך ידידי היה מעניין וכואב  וקראתי אותו בשקיקה

      והדמויות מתכוננים לקראת הארוחה האחרונה

      שאותה הכינה שרה המנוחה עד לפרטי פרטים

      * כוכב אהבה ממני

      המשך ערב ניפלא

      חיה

      http://www.Bong.co.il/images/882773379337.JPG

        5/5/10 18:27:


      יפה,

      אבל עצובבבבבבבב......

        5/5/10 18:24:


      אחאב אחאב יפה סיפרת. חשבתי שבסוף היא תשאיר להם שקל. אבל התבדתי. היה לי רק עצוב לשמוע כשאנחנו זקנים הילדים שלנו מחליטים בשבילנו. מתיי להעביר אותנו מתיי לתת לנו וכו'. אהבתי מאד את כתיבתך וכמו שאתה מכיר אותי . או אוליי לא, אני לא נותנת סתם כוכבים כדיי שתתן לי בחזרה או כדיי למצוא חן , אני לא זקוקה לזה.סיפורך כתוב בטעם רב. ואני לא מבקרת ספרות ולא מבינה כלום , אלא פשוט אישה פשוטה שקראה וזה מצא חן בעיניה . הרגשתי מתח, עצבות , ובמיוחד הסיפור קלח.

      אז באמת תודה . ואני שמחה, שבשבילך, או יותר נכון בשביל סיפורך, היה לי כוכב קטן ולא משמעותי לתת לך . אבל אני רוצה יותר מכך , אני רוצה לתת חיוך מקסיםחיוךמקבל??

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין