החרדים מאשימים כעת את החילונים בהסתה אנטישמית. אפשר להבין. בגל האחרון של העליהום נגד החרדים, הרוב החילוני שוב חושף את ערוותו הפוליטית והאידיאולוגית. פרזיטים? עלוקות? נראה שאצל הציבור החילוני מתגלים קשיים בתרגום המאבק הצודק שלו מול החרדים לערכים פוליטיים נכונים.

אבל זו לא אנטישמיות, כי אם המפא"יניקיות שמדברת מגרוננו. זו המורשת המפוארת של מדינת הקיבוצים ותנועת העבודה: שוויון בנטל. לא דמוקרטיה ולא שיח של זכויות, אלא פשוט שיח של חובות. כי אף ישראלי לא רוצה להיות פראייר. הפרדוקס הוא, ודווקא החרדים יודעים זאת היטב, שככל שהחרדים ישתלבו יותר במערכת הצבאית, האזרחית והכלכלית, כך השנאה אליהם תגבר. פעם, כאשר החרדים היו ספונים בתוך הגטאות שלהם, הם לא עניינו אף אחד ולא איימו על אף אחד. הציבור החילוני אוהב להיתלות בנתונים הקשים על העוני בחברה החרדית. האמת היא שהיום, יותר מתמיד, עוד ועוד חרדים יוצאים לשוק העבודה, יותר ויותר חרדים מתגייסים לצבא, יותר ויותר חרדים מכירים במדינת ישראל ובמוסדותיה דה-פקטו ופועלים במסגרתם.   

רוב הציבור החילוני לא יודה בזה, אולי משום שהוא לא מודע לזה, אך השכלה ושירות צבאי מעניקים לו זכויות יתר שאין לאף מגזר אחר בישראל, לא לחרדים ולא לערבים. המערכת הצבאית למשל היא זו שהתעקשה כל השנים על אי גיוס חרדים כמו גם על אי גיוס ערבים. ככל שהחרדים ישתלבו יותר במוסדות המדינה, כך המתח בינם לבין הציבור חילוני יגבר, אם משום שיהיה להם יותר כוח ואם משום שהם ינגסו יותר ויותר בזכויות אשר היו עד עכשיו בלעדיות לרוב החילוני. 

זו לא הפעם הראשונה שהמפ"איניקים לוקים בנכות פוליטית. זה ישמע אולי מפתיע אבל היו אלו דווקא החרדים והדתיים אשר דחפו לכינון חוקה ליברלית לישראל ב-1949 מתוך תפיסה אינסטרומנטלית של הגנה על זכויותיהם כמיעוט דתי בתוך רוב חילוני. יחד עם חירות ומק"י הם הפעילו לחצים על מפא"י וחברותיה לכינון חוקה לישראל. היה זה בן גוריון בכבודו ובעצמו אשר מנע בכל מחיר את כינון החוקה, אשר תגדיר אחת ולתמיד את הטוב המשותף של המדינה הציונית ותגן על הדמוקרטיה הישראלית. רק לאחר שראו החרדים והדתיים כי מפא"י אינה ששה לחוקה, הם הצטרפו אליה בקואוליציה נגד חוקה. השאר כבר היסטוריה.

אבל המאבק בחרדים הוא מוצדק, משום שהחרדים לא הראו עד היום שום נכונות לקבל את היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. ובדיוק על זה המאבק, שהוא, בלי להגזים, אחד המאבקים החשובים והבסיסיים ביותר על עתיד הציונות. לא מאבק נגד השתמטות ולא מאבק נגד עוני, אלא מאבק על הדמוקרטיה שבמסגרתה יוכלו לחיות יחד קבוצות שונות בחברה הישראלית. לכן גם ההתעקשות החשובה על סוגיית החינוך. כי הרי ברור שדמוקרטיה לא יכולה להתקיים ולשרוד ללא חינוך לדמוקרטיה.

המגזר החרדי מצידו לא יכול להשתמש בתירוץ של "אנטישמיות" על מנת לפטור את עצמו מאחריות ולהתבשם בקורבנותו. כל מי שמאיים על היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, בין אם אלה החרדים, המתנחלים או האיסלאמיסטים, צריך להיות מוכן למלחמה. זו לא אנטישמיות, זו דמוקרטיות וזו לא שנאת חינם, אלא כזו שנרכשה ביושר.

למאבק הזה דרוש יותר מכל מנהיג. אחד שיוכל לתרגם את המאבק לערכים הדמוקרטיים שמונחים בבסיסו במקום לשלהב את ההמונים באמצעות פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר ושימוש בסיסמאות פופוליסטיות, אחד שיוכל לסחוף אחריו לא רק את הציבור החילוני, אלא גם את הציבור הדתי והחרדי אשר מאס בדיכוי מצד האייתולות. אחד שיבהיר כי המאבק הוא לא אנטי-דתי, אנטישמי או איסלאמופובי, אלא בדיוק ההיפך: מאבק למען מדינה דמוקרטית וציונית שיש בה חופש דת וחופש מדת. רון חולדאי הוא לא האיש, גם לא גבי גזית ולא רוחו של יוסף טומי לפיד.