כותרות TheMarker >
    ';

    נקודת מבט

    0

    "מותר האדם מן הבהמה" ?

    9 תגובות   יום חמישי, 6/5/10, 02:17

    "כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל." (קוהלת ג יט).

    כלומר, לפי דברי קוהלת: מותר האדם מן הבהמה אין, אין שום יתרון לאדם על הבהמה. (http://www.safa-ivrit.org/exp-abc/mem/%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8+%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D+%D7%9E%D7%9F+%D7%94%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%94)

     

    כמעט בכל סרט טבע בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק רואים ציד. נקודת השיא תגיע באותן שניות בהן מתבצע מרדף מהיר של הלביאות אחר עדר ענק הבורח לכל הכיווונים. העדר מפסיק לברוח כשהלביאות סוגרות על אחד מהפרטים בין אם זה גנו, תאו או אימפלה. הקרב נגמר. מרגע זה נשארו לניצוד כמה שניות של נשימות אחרונות לפני המוות והשחיטה שתבוא בעקבותיו.

    מתי נגמר הקרב?

    מבחינת העדר הקרב לא נגמר במוות של אחד מהעדר. הקרב נגמר ברגע שהניצוד נפל למלכודת. מרגע זה ואילך, כולם יודעים שאין מה לעשות. הניצוד ירוץ עוד כמה צעדים ימינה ושמאלה אבל ברור שהקרב גמור. אי אפשר להציל את הניצוד ואפשר להמשיך ללחך עשב.

    העדר חוזר לשגרה. חלקם אולי מביטים מבט אחרון במי שהיה עד לא מכבר חבר קרוב, מורידים את הראש וממשיכים לחפש את העשב.

    ככה זה עובד. מהרגע שנגמר הקרב, הניצוד כבר לא מעניין את אף אחד.

     

    תל השומר בניין פרידמן. ההוספיס לחולי הסרטן. חיים שם 16 נידונים למוות המחכים למותם. הסרטן צד אותם ואין מנוס. הקרב אבוד. הוא נגמר סופית עם הכניסה להוספיס. עכשיו רק נותר לנשום את הנשימות האחרונות במקום אנושי ולהיפרד בצורה מכובדת מהחיים.

    אימי קיבלה את חדר 13.

     

    להוספיס בתל השומר יש רשימת המתנה. מישהו צריך למות בשביל שמישהו אחר ייכנס.

    סיבוב בהוספיס מלמד כי חדרים 17-22 ריקים. שישה חדרים ריקים באופן קבוע.

    איך זה מסתדר? שאלתי. מצד אחד ממתינים ומצד שני חדרים ריקים. התשובה כרגיל כרוכה בכסף. "אין תקציב" זו התשובה הקצרה. התשובה היותר מלאה היא שזה בכלל נס שהמקום הזה עוד קיים כי כל הזמן הוא על סף סגירה.

    באמת, את מי מעניינים חולי סרטן סופניים?

    מבחינת תל השומר הכי טוב שכל בית החולים יהיה כמו יולדות ב'. 48 שעות והיא כבר לא שם (ואם לקחה מלונית אז כבר אחרי לילה היא נעלמת).

    מבחינת המדינה (העדר), אנשים שלא חולים לא מעניינים אותה אז חולים סופניים?

    בתווך שבין תל השומר והמדינה נמצא צוות ההוספיס שמתעקש לתת לחולים אלה את הדבר האחרון שהם צריכים וזה למות בכבוד. הם שם ב DMZ. באיזור המפורז שבין החיים למוות.

     

    ששת החדרים הריקים בהוספיס מלמדים שקוהלת צדק. אין מותר האדם מן הבהמה.

     

    דודו ישורון

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/9/12 07:34:

      ממש לא קל לנו בני האדם.

      אם נשכיל כבהמות, לראות את המוות כקטע מגלגל החיים,

      יוקל עלינו מאוד,

      מצד אחד,

      אך מי רוצה להיות חסר רגש, כאותן חיות,

      מצד שני.

        4/12/10 15:19:
      קודם כל, כתוב מאוד מרגש, גם התגובות כאן פשוט מעוררות תהיות על ערכי החברה שלנו
      שנית, להפרכת טענתך הראשונית נא לצפות בקליפ, לא ערוך של הנשיונל גאוגרפיק, אלא אמיתי לגמרי :http://www.youtube.com/watch?v=LU8DDYz68kM
      כדי להבהיר את עמדתי שיש לנו הרבה מה ללמוד מבעלי החיים.
        26/8/10 15:02:
      שלום דוד,
      אני קוראת את הפוסט הזה ולא מאמינה
      בדיוק לפני כמה שעות היתה לי שיחה עם אדם קרוב על השאלה הפילוסופית - מותר האדם מן הבהמה - האמנם? זאת על רקע 'הערכים' הנלוזים שפשו בחברה.
      ובדיוק גם דיברתי על כך שנשארתי עם אבן בלב בגלל הימים האחרונים בהם היתה מאושפזת אמי, כחולה סופנית. אשה משכילה, פעילה, חברתית, תורמת שהפכה בן רגע מול אנשים שלא מכירים אותה, ל'שום דבר'. מי כמוני מבינה ללבך, זה כל כך כל כך קשה. וזה אכן מדגים את המוסריות הבעייתית במדינה.
      כמו אגב בכלל היחס לקשישים, לניצולי שואה, לעניים, לחלשים, כל מי ש'ניצוד' באיזו שהיא דרך.
      מודה לך על הפוסט הזה הייטבת לכתוב!
        12/6/10 17:21:

      עצוב .קשה לדעת שיש 6 חדרים ריקים.בסופו של יום אנו חיים בעולם מנוכר וציני.שם המשחק - כסף,עלות תועלת.

      נותר לי רק לחזק אותך ואת בני משפחתך.

        10/5/10 17:23:


      חבל ואין כל טעם להתווכח על כן מותר האדם, לא מותר האדם, ובכלל לנסות להבין מי יותר סובל או מתי.

       

      הלוואי ויקרא את הפוסט הזה אדם בעל יכולת כלכלית, או אדם בעל השפעה, ויחליט להחזיר את ההוספיס לחיים. אולי גם לחקור יותר את מחלת הסרטן בכלל על מנת למצוא ריפוי או מניעה למחלה ההרסנית הזו.

       

      מי יתן והסבל יהיה הכי קטן שאפשר.

      חברה של אחותך...

        8/5/10 17:04:


      מותר האדם מן הבהמה - אין...אי"ן

      יש הבדל כי...

      האדם הוא דרגת חי-מדבר.

      ובעל בחירה.

       

      אי"ן = אמירה (דיבור) ידיעה (דעת) נתינה (מרצון).

       

      ועכשיו אתה יכול לאכול אותי בלי מלח....

       

      אגב - חיה לא ממליחה את האוכל שלה.

       

      קבל כוכב*

       

        6/5/10 21:41:


      זה כואב וחסר אונים.

      הלוואי והיה אחרת, אבל זה לא. זה לא.

      רק כוח, דודו.

        6/5/10 13:55:

      חכם ומרגש  דודו!                מיש
        6/5/10 11:18:


      דודו,

       

      מוות.

      לא התעסקתי במוות עד שבן הדוד האהוב שלי נלקח מאיתנו באכזריות לפני שלוש שנים.

      מאז אני מתעסקת בו המון.

      במוות, בשאלת האמונה. יש לי חשבון על ההוא, היושב במרומים.

       

      סופנו למות. סופן של הבהמות למות גם כן. כפי שצטטת מקהלת: "...כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה...".

      אין ספק.

      לאחר מכן תארת את סצינת הציד הכואבת. והוספת שכאשר הקרב נגמר - העדר חוזר לשגרה. נכון. הבהמות, חוזרות לשגרה. איני יודעת עד כמה נפש הבהמה מפותחת ועד כמה הזכרון שלה ארוך כדי להתאבל על הניצוד.

      לכן, אני לא יודעת עד כמה המשפט (האנושי כל כך) שכתבת לאחר מכן, מדייק?! ("...חלקם אולי מביטים מבט אחרון במי שהיה עד לא מכבר חבר קרוב...")

       

      "...מהרגע שנגמר הקרב, הניצוד כבר לא מעניין את אף אחד..."

      זהו המשפט שלטעמי סותר את המסקנה שהצגת בסוף: "...קהלת צדק!..."

       

       

      אצלנו, במהלך הקרב, יש ניסיונות לחלץ את "הניצוד" ממלתעות המוות, וגם כאשר הקרב נגמר... "הניצוד" ממשיך לעניין אותנו.

       

      אנו מקיפים את החולה, ממתיקים את רגעיו האחרונים, נפרדים, כואבים, מתמודדים ומתכוננים.

      כאשר מסך יורד, אנו נותרים על הכאב והגעגוע ומכבדים את זכרו.

       

      נכון, המדינה אינה עושה מספיק. יש שיגידו שהכל עניין של עלות ותועלת. אני לא מתעסקת בזה. פוליטיקה וכלכלה - ממני והלאה.

      בפן האנושי, אני חשה שיש הבדל גדול ביננו לבין הבהמות.

       

      בסופו של דבר, מההתעסקות הרבה שלי במוות הגעתי למסקנה שהחיים חזקים יותר.

      כאשר קורה אסון, חולפת במוחנו המחשבה. באילו שטויות אנחנו מתעסקים במהלך היום יום?! (זה עשה לי ככה, וההוא עיקם את הפרצוף...) ואיך הכל מתגמד לעומת הדברים החשובים באמת?! החיים, האנשים אותם אנחנו אוהבים, המשפחה. האחים, האחיות, אבא... ואמא.

      אין תחליף להם.

      אבל, כאשר עוברת תקופה, החיים חוזרים למסלולם... והדברים הקטנים מטרידים אותנו שוב. כי אין מה לעשות, החיים חזקים מהמוות.

       

      הכל שאלה של פרספקטיבה, מיקרו ומאקרו, אדם או מספר.

       

      כואב לקרוא את הפוסט הזה. הוא נוגע בכל אחד בנקודה הכואבת ביותר.

      נותר רק להתרפק על הזכרונות מימים טובים יותר.

       

      הייתי רוצה לסיים במילים - החלמה מהירה! אך לצערי, לא אוכל.

      ואין נחמה.

       

      יעל

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      מסתכל סביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין