אסף, מה שלומך?עברו כבר כמה שנים הא? כמה שנים מאז שעצרת אותי בגסט האוס ושאלת אותי לאן אני הולכת. לבשתי חולצה לבנה, וחצאית כחולה ארוכה, ולשיער שלי היה ריח של שמפו פינוק, כאילו עדיין נשאר בו הריח של הבית. הלכתי לבד, כי ככה הייתי, הכי מרוחקת, עם המחשבות של עצמי, בדרך אל האגם של פושקר. "לאן את הולכת?", שמעתי את הקול שלך מהמרפסת למעלה, ואני אמרתי שאני הולכת לראות שקיעה. כמה ימים אחרי, הראית לי איך אתה עושה ג'אגלינג עם 4 כדורים בבת אחת, וחוט בתוך חוט בתוך חוט. אני רק ישבתי שם וחייכתי, ואתה סיפרת לי שאתה נח, רגע לפני שאתה חוזר הביתה לארץ ומקים את העסק שלך, ושאתה מת מפחד. כמה ימים אחר כך, עמדנו אני ואתה, עם כל ה1.98 האלה שלך, וחיבקת אותי חיבוק שרק שחקני כדורסל יכולים לחבק, חיבוק לא נגמר, כזה שמלפף אותך כולך, ואת יכולה לנוח בפנים. זה נמשך הרבה רגעים וכמה שאיפות מאד עמוקות פנימה, בלי לנשוף ואז- אני עליתי על אוטובוס לג'יאפור ואתה עלית על אווירון לבן גוריון, ועברה שנה. נחתתי כאן. וטיפלתי ברייקי. וקברתי את סבא וחזרתי לעבוד בפרסום, והתעשתי קצת מהטיול הארוך הזה, ורק אז כתבתי לך אי.מייל. כן, שמרתי את כרטיס הביקור הפושטי שלך, בכל הודו המכושפת הזו. כתבתי לך שאני כאן. שחזרתי לארץ. שאני רוצה להגיד לך תודה כי נתת לי רמקולים ומיני דיסקים עם שירים בעברית שאמרת שיחסרו לי עוד כמה חודשים, כי עם כל הכבוד ללד זאפלין או לדורס, אמרת לי בימים הראשונים שלי בהודו, "השפה שלך, המילים שלך, הן יקרבו אותך הביתה" - אמרת וצדקת, כי ככה היית - צודק ויודע וחכם. הזמנת אותי לבוא אליך. לראות בעצמי שחלומות שעובדים בשבילם חזק, נהיים מציאות. אז לקחתי את המזדה 95 שלי ועלינו לירושלים... אוי... איך עדיין לא הרגשתי אז את הקדושה שמתחילה להחזיק בך חזק בשער הגיא, ואת האימה שבו? נכנסנו אני ואני פנימה. אפלולית, מוסיקה, נשים יפות, גברים משתוקקים, אורות בצבע אדמדם. שאלתי את המלצרית איפה אתה והיא הצביעה לכיוון המטבח. טיפשה שכמותי, הרי היה קל כל כך לראות אותך, רם מעל כולם, עומד ומסתכל. ניגשתי, עמדתי מולך והפסקתי לנשום. הקיפאון הזה. שום דבר לא זז בי. בקושי פלטתי שלום, כשהירוק החודר והמנסר הזה בעיניים שלך, נח בתוך האישון שלי. ברגע אחד נהייתה שם שמש.עדיין לא יכולתי לדבר. מהופנטת המשכתי להביט ולהביט ו... "בואי נשב" , אמרת לי, כאילו אתה מבין שאני הלומה מכדי לענות, ורק נתתי לך להוביל אותי אחריך. ואני ופטריות עם גבינת עיזים, ויין אדום וויסקי צהוב, וצחקנו, הקדשת לי שיר, "את מזכירה לי את המדבר",אמרת,כשקראוס שר על אוהל ,ואז פתאום קול הבס שלך ציוה: "הולכים". בדרך עצרת בבית שלך, אתה זוכר? הבאת לי של שלא יהיה לי קר, כי ככה אתה תמיד חושב על הכל מראש בשביל כולם, והתפתלנו עם המכונית שלך על ההר עד שעצרת. "בואי", אני רוצה שתרגישי משהו, ואני ב 2 לפנות בוקר, באתי בשביל להרגיש משהו. אתה זוכר איך באתי? איך בלי לדעת אותי, לקחת אותי לאנדרטה של ארתור רובינשטיין, באמצע היער, עם הריח המטריף הזה של האורנים בלילה, פסל בצורה של אוקטבה. והושבת אותי על תו סול, החלק הכי מזדקר בפסל הזה, בין המי לרה דיאז. ישבתי על תו באורך מטר וחצי, וחשבתי שאני תיכף אפוצץ, רק מזה שאני גדושה מדי מאיך יתכן שכל מה שדיימנתי בנסיך שלי, קורם לי עור וגידים מול העיניים.הכנת לי תה עם שיבה ולואיזה, על מדורה קטנה שיצרת בשניות. אפילו מדורות ידעת להכין. גבר שכמותך. גבר גבר שכמותך. ועשית לנו תה. דיברנו על פילוסופיה ועל אמנות ועל אלוהים ורק עלינו לא דיברנו בכלל. כשהשמש זרחה, הכל היה נראה מאד ורדרדי ועדיין לא האמנתי למה שקורה שם. כף היד הענקית שלך התקרבה ואספה את שלי לתוכה, מכרבלת אותה, ושתקנו. כמה שתקנו. כל הדרך הביתה בכיתי. מה זה בכיתי, אסף, געיתי מבכי, כמו ילדה קטנה. הדמעות לא הפסיקו לנזול לי מהעיניים, התקשרתי למאיה. "מה קרה לך?" היא נבהלה, "מה לעזאזל קרה לך?", ., "פגשתי את הנשמה התאומה שלי. זה נכנס לי כמו חרב לבפנים, בשניות. אני לא יודעת איך אני חיה עכשיו בלעדיו" אני ה' אלוהיך לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, לא תישא את שם אלוהיך לשווא זכור את יום השבת לקודשוכבד את אביך ואת אימךשאלתי אותי היום בסמס, אם אני זוכרת את עשר הדיברות. לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ברעך עד שקרלא תחמוד בית רעך, לא תחמוד את אשת רעך ועבד זה היה יומיים אחרי שנפגשנו שוב, ומאותו הרגע לא נפרדנו. רצית שנעשה טיול רומנטי בחו"ל. אז עשינו. היה נורא כיף לשבת איתך במעבר במטוס. לאנשים בגובה שלך העולם מתייחס אחרת. אני וה 1.70 שלי מתחנו את כל האיברים שלנו ושלחנו מבט מעריץ שמאלה, בגלל שעמדת על זה שאשב ליד החלון. נחתנו בכיכר המרכזית של פראג בדיוק ששידרו את חצי הגמר במונדיאל. יוון וצ'כיה נותנות בראש וכולם בלונדינים עם בירות מסביב. החלטנו בשניות להעריץ את צ'כיה וצרחנו עם כולם כשהיה גול. בבוקר שאחרי ביקשתי שיט בנהר. בין כל אניות התיירים שסביב, אמרת לי חכי רגע, ורצת, ואז בעיניים מתרגשות לקחת אותי לקלרה וג'ון, שהם זוג זקנים נרגנים וחמודים שהשיטו אותנו, לבד, ביאכטת דייגים קטנה, והעמידו מולינו שולחן עם מפה משובצת וודקה. אי אפשר לשוט בנהר בלי טיפה של וודקה טובה, אמרה קלרה בשפה מאד דומה לרוסית ואני הבנתי ואמרתי נזדרוביי! הוודקה והדנובה וג'ון שהתחיל לשיר שירים קומוניסטיים, והעולם היה יפה יותר מאי פעם, ואנחנו נראינו כמו קלישאה זוגית בסרט אמריקאי, והיה לנו טוב. בערב, חזרנו לחדר. אני זוכרת איך קראת לי מהאמבטיה, כל התלתלים שלך מתערבבים בתוך קצף אמבט, הכי אנטיתזה למי שאתה, ושאלת אותי: "תגידי, מה את חושבת עלינו". אמרתי לך שאני לא חושבת כי כל הגוף שלי עסוק בלהרגיש ואתה אמרת לי : "אני חושב שאת האישה שלי", ככה בפשטות, וגררת אותי לתוך אמבטיית הקצף וקילפת מעלי את הבגדים, ואז הבנתי מה פירוש המונח לעשות אהבה. "שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבדחבק אותי אלוהיעשה שלא אפחד" אני לא אוהב את שרית חדד, אמרת לי, אבל את חייבת לשמוע את השיר הזה, כמה הוא מרגש ועצובלא ידעתי שיומיים אחרי שהקדשת אותו לי אלוהים יעבור על אחת הדיברות שלו וירצח אותך. ואז אני אבין מה זה וכשהלב בוכה, הנשמה זועקת וששער הגיא, במקום שער לגן עדן, יהיה השער לגיהנום הפרטי שלי כי הוא יקח אותך לתמיד. |