לקחתי את קרלוס מ"תנו לחיות לחיות". אני חושבת שהוא היה בן שבועיים, וכשהגענו אני ואסף ל"שבת אימוץ" ליד מוזיאון הטבע במושבה הגרמנית, עמדו שם המון כלבים עם מבט משתוקק, וכלוב אחד עם חמישה גורים מפוחדים וטובעים בחרא, וקרלוס ביניהם. ובין כולם ראיתי אותו, שחור ועגול ומטונף, מגניב לעברי מבט, מעורר את כל מיצי החמלה שהתערבבו בנוחות עם הדם שלי. באינסטינקט השניוני, הגורה הבלונדינית שהיתה שם, קיפלה הבטחה שהיא הולכת להיות מאד יפה והולמת וביקשתי שיוציאו אותה מהכלוב. קרלוס לא עזב את העיניים שלי, כאילו הוא מבין שהוא עלול לאבד את ההזדמנות שלו, אז ביקשתי שיוציאו אותו גם, רק כדי לראות למי אני הכי מתחברת. אסף עמד שם וחייך, ואמר שמה שאחליט זה מה שיהיה. הבלונדינית התרפקה עלי, מנסה שטיקים שרק בלונדיניות יכולות לנסות, וקרלוס הקטן, נפוח כולו מתולעים, ניסה ללכת לעברי, וכל מה שיצא לו היו קפיצות קטנות משונות. הוא כבש אותי לגמרי, ולמרות שנראה היה שהבחירה הנכונה היתה ללכת על הבלונדינית, אמרתי לאסף בקול מתלבט שאני רוצה את קרלוס, דווקא בגלל שאת הבלונדינית מלא אנשים אחרים ירצו לקחת, וקרלוס בטח ישאר כאן לבד, ואסף אמר שבדיוק בגלל זה הוא אוהב אותי. אז לקחנו אותו. השכבנו אותו בסלסלת קש עם כרית, והאכלנו אותו אוכל של גורים, ולימדנו אותו שפיפי זה משהו שעושים בחוץ, וקראנו לו קרלוס הקטן על שם קרלוס סנטנה הגדול ששנינו כל כך אהבנו לשמוע. בכל יום שעבר נשרה עוד שערה שחורה מגופו של קרלוס, ובמקומה צמחה שערה שטנית- בלונדינית, ופס לבן יפהפה בחזה, וכפות רגליים עם גרביים לבנות, וכל החברים שלנו צחקו שהילד נולד דומה לאבא שלו העירקי ואחכ נהיה בלונדיני כמו אמא שלו הרוסיה. ככל שנקפו הימים האוזניים של קרלוס הזדקרו, ופס שחור נמתח מתחת לעיניים שלו ועכשיו כבר היה יכול ללכת זקוף וגאה, ואני ואסף יכולנו להישבע שבעורקים שלו זורם דם שועלי. לקחנו את קרלוס לכל הטיולים הרגליים שעשינו, ואסף היה מוריד אותו מהאוטו ונותן לו לרוץ אחרינו בהרים כדי שיהיה בכושר, ולי היה קשה לשמוע את הבכי שלו מאחור, אבל כשצמח והפך לכלב אתלטי ומאושר שמחתי שהקשבתי לאסף. קרלוס היה כלב טוב. הוא לא הרס שום דבר בבית, כאילו הוא מלא כבוד כלפי האנשים שאספו אותו. הוא גם היה מאד מקובל חברתית, וכשהכלבים של המושב היו יוצאים לטיול אחר הצהריים שלהם, הם אף פעם לא שכחו לאסוף את קרלוס. אפילו הספקנו לראות אותו מתאהב... זה מאד פשוט אצל כלבים – כשאתה רואה אותם נותנים את העצם שלהם לכלבה אחרת, די ברור שהלב הקטן שלהם מלא באהבה. וקרלוס היה מלא באהבה וחיוניות, לפעמים יכולתי להשבע שאני רואה אותו מחייך. כשהודיעו לי שאסף מת, נפלתי מתרסקת על הרצפה בבית הקטן שלנו על ההרים. קרלוס רץ אלי, הטה את הראש, ואז התחיל ללקק לי את הפנים כאילו הוא מבין שמשהו נורא קרה, אפילו שלא ירדה לי מהעיניים אפילו טיפה אחד. בבת אחת התייבש לי הבפניםכמה ימים אחר כך, הוא נע ונד בבית בחוסר שקט, מסתכל על הדלת ולא מבין איך האיש הגבוה שהוא אוהב לא נכנס פנימה. יום אחד הוא נעלם. אני חושבת שהוא הלך לחפש את אסף בהרים, ואז הוא חזר חבול ומבולבל עוד יותר. אולי החברים שלו במושב אמרו לו שהם לא ראו את אסף בשום מקום. עברנו דירה כדי להתפטר מהרוחות, ומהזיכרונות, ועזבנו את ההר לטובת העמק. ב11 בלילה קרלוס היה עומד על קנטת העץ המתוקה שלי, שעליה נהגנו לשבת ולצפות בהרים ובכוכבים, מותח את החזה ועושה אוווווווו לתנים ולשועלים, והם היו עונים לו בדיאלוג מופלא, עד שכל העמק היה עושה וואאוו גדול. ובבקרים היינו הולכים לטייל בהרים שאסף כל כך אהב והיינו הולכים יחד לטבול במעיינות לפני שבת , והיתה בינינו אהבה, והבנה והרבה שקט, וקרלוס היה החבר הכי טוב שלי, אולי בגלל שלא יכולתי לסבול נוכחות אנושית אחרי כל מה שקרה ואולי בגלל שותפות הגורל של שנינו. חודש וחצי אחרי הטרגדיה תליתי חבל על אחת מקורות העץ שהיו קבועות בתקרה, וקרלוס נבח עלי בכעס כאילו הוא מבין בדיוק מה אני רוצה לעשות ושואל אותי מה לעזאזל אני חושבת לעצמי ואיפה הוא אמור להיות אחרי שגם אבא וגם אמא שלו לא יהיו כאן יותר, הוא קפץ על החבל ומשך אותו ומשך אותו עד שהחבל נקרע ואחר כך הוא בא לחבק אותי. כן, קרלוס ידע לחבק- הוא היה מניח את שתי הרגליים הקדמיות שלו על הכתפיים שלי ומצמיד את הלחי שלו ללחי שלי ומחבק. בירושלים האיומה הזו, הייתי מאד לבד, ורק קרלוס היה שם לידי. קרלוס, כלב שלי מוצלח. אני חושבת שהוא היה הכלב הכי חכם בעולם, ועד היום לא הצלחתי לפענח איך לעזאזל הוא הצליח לפתוח חלון הזזה ענק בכפות הרגליים הקטנות שלו ולקפוץ מהקנטה, ולרוץ אחרי כל הדרך במעלה ההר, לרוץ ולנבוח, אני מניחה שהוא צרח תחזרי תחזרי, כי לא משנה כמה אהבתי אותו, כמו לאמא שלו, גם לקרלוס היתה חרדת נטישה. ב18:00 בערב, כשהייתי חוזרת מהעבודה, הוא היה עומד על הכביש ומחכה לי, קופץ עלי ועוטף אותי באהבה הבלתי נגמרת שלו.לפעמים חשבתי שהוא מדבר עם אסף, כשהוא היה נובח למקום לגמרי ריק בבית, כאילו מבטיח לו שהוא שומר עלי. ועברו שנתיים. וכשפתאום הגיע גבר זר הביתה, קרלוס היה נובח כאילו הוא כועס ונותן בו מבט מאיים ובי מבט שופט כאילו איך אני מעיזה לחבל בביחד העדין הזה של שנינו. ולא משנה כמה פעמים ניסיתי לנעול אותו בבית, כדי שלא יסתכן בחוץ, במושב, קרלוס תמיד היה מוצא את הדרך החוצה, חכם שכמותו. יום אחד התקשרה אלי חגית, בעלת הדירה שלי. זה הפתיע אותי שהיא מתקשרת. היא אמרה לי לשבת. שיש לה משהו נורא חשוב להגיד ולא פשוט. "את צריכה לבוא הביתה. קרה משהו לקרלוס". ובאתי הביתה, רועדת כולי. אחת לכמה זמן, היו הפורצים באיזור מפזרים רעל במושב, כדי שהכלבים יאכלו ויפסיק לנבוח ולהפריע להם בפריצות. וקרלוס אכל. באפיסת כוחות הוא משך את עצמו עד לפתח הדירה שלי, כאילו היה לו חשוב שאדע שהוא לא נעלם ככה סתם. ראיתי אותו קשה ומת, לא הספקתי אפילו להגיד שלום, בדיוק כמו עם אבא שלו. וכשראיתי אותו מוטל ככה, פתאום כל הדמעות שהיו עצורות לי בפנים שנתיים השתחררו באיזה שטף שאי אפשר היה לעצור. ובפעם הראשונה הרגשתי באמת באמת לבד, ותחושת האבל היתה איומה ומצמררת. ואז החלטתי בבת אחת שאני נפרדת לשלום מהירושלים הספוגה בדם הזו וחוזרת לגלים ולחום וללחות הבלתי אפשרית ולתקווה שאם אשנה מקום אולי אצליח לשנות את הגורל המייבב שלי
|