נתחיל , אני לא חושב שאני מיוחד , כן , כן , אני יודע - כולנו מיוחדים ויפים ומכושרים ומשהו משהו ... - לא לזה התכוונתי , אני לא חושף מה שלא חשפו 80 טיליארד איש לפני.

בעבודה , הילד בגן , כל הדרך שמעתי את גבריאל בלחסן מקיא את נשמתו המיוסרת אל תוך המכונית החבוטה בתוך ההמון הנוהר לעוד יום עבודה לקראת סוף השבוע , חשבתי שזה די מתאים , לא הייתי מתחלף איתו בחיים !

היסורים האלו גרמו לי להבין משהו , החלל החסר הזה , האיזון המושלם הזה שבו נמצאים חיי ( ואני לא אומר את זה בציניות ) אני אדם מאוזן להפליא , מאוזן עד כדי ניוון שרירי המרד , היצירה , החשיפה. לא מזמן ראיתי ראיון עם נרי ליבנה שדיברה על הסופר שכותב מתוך הפצע , אני חושב שזה מאוד נכון , אין לי את זה , החלק המתייסר , המוכיח , המורד , הבועט , מבפנים , אפילו לא קצת.

אני חושב שבגלל זה התחלתי לכתוב.