כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    גד קנדל /HIV

    4 תגובות   יום חמישי, 6/5/10, 17:10

    כמו לקחו אותך וכפתו אותך ושמו אותך על סלינג עם ידיים קשורות לצדדים ורגליים פתוחות וקשורות. עם פצע מדמם בלב. ואיבר מין פתוח לרווחה מחכה לחדירה. כמו משחזר את הטרגדיה של אמא שלך. יום יבוא אולי תדע מה הוביל  לשבר הגדול.

    נכנס לחדר חושך עם סלינג נשכב על הסלינג משחיל את הרגליים בשרוולים ואת הידיים בשרוולי הידיים מחכה לגבר אלמוני שיחדור ויבתק את "בתוליך" שבעצם הם סוף עידן התמימות.
    כל הדרך לשולחן הניתוחים היא בעצם שיחזור אכזרי של  התופת אליה אתה חוזר שוב ושוב  של ההתמודדות עם הכאב האינסופי שמפעפע בתוך הלב שלך. אתה בעצם נכנס לאלונקה קרה של מתכת כשאין בעצם שום בגד עליך מלבד החלוק של בית החולים שהוא פתוח לגמרי מאחור ואתה כמו משחיל את ידיך כלפי החלוק כמו ידיים שמשתחלות אל תוך הסלינג.
    החוויה היא חוויה של אסיר שמובל לגרדום והוא בעצם חסר אונים על לא עוול בכפו. אולי הוא נענש על מעשים מגלגלול קודם כמו קורבנות השואה שבעצם לא ידעו למה הם מובלים לתאי הגזים על לא עוול בכפם. תינוקות תמימים שלא הספיקו לחטוא אפילו משולים לרבנים מגלגול קודם שהיה להם חטא קטן והתיקון לנשמה שלהם בא בצורת תינוק שנולד ומיד נידון למיתה. כמו התינוק הראשון של דוד המלך. שמת כעונש על כך שדוד רצח למעשה את אוריה החיתי בעלה של בת שבע אותו שלח לקרב להיהרג כדי שהוא יוכל לקחת אותה לאישה.
    התינוק שנידון לחיים של סבל שאמור לשחזר את הסבל של אימו ולשחזר בעצם סיפור חייו את הטרגדיה של חייה של אימו. אישה שנישאה לבחור יפה וגילתה שהיא נשואה למפלצת. בעצם אני התינוק הזה.
    כל החיים אני מחפש את הבחור היפה הזה. הבלונדיני עם העיניים הירוקות. מעלה את עצמי לגרדום כל יום מחיי ומחכה לבעילתו של אלמוני אל תוך פי הטבעת שלי שמשול לאיבר המין של אמא שלי ממנו יצאתי לאוויר העולם. בעצם ממלא את הריקנות של חיי אימי באיברים זקורים שחודרים שוב ושוב אל מעלה הרקטום שלי. רק שממעשה אהבה כזה נולדים ילדים בצורת מחלות מין שהגרועה בהן היא מחלת האיידס אשר הצליחה לבסוף לקנן בתוך גופי אחרי מעשי חדירה עם הגבר בו התאהבתי ואשר נושא את שמו של אחד ממלכי ישראל ולרוע המזל היה נשא של נגיף האיידס והוא חדר אליי מבלי לחשוב פעמיים. אינספור של חדירות  עם שפע של זרע נגוע אשר חילחלו בתוככי המעי ומשם מצאו את דרכם למחזור הדם.
    גבר דתי מזוקן אשר לא היה נימול. הוא בעצם השטן מברלין שהגיע לארץ ופגש אותי. הדביק אותי בנגיף ונעלם מחיי באותה צורה שבה נכנס לחיי.
    חשבתי שמצאתי את גבר חלומותיי כמו שאמא שלי חשבה שמצאה את גבר חלומותיה. מה שבעצם לא ידעתי זה שאתה נשאר לבד. בלי גב תומך. בלי  משפחה. אתה קורבן של החיים. אתה הקורבן של הסיפור של אימא שלך. שהיא כתבה את התסריט הידוע מראש שאתה דאגת לביים בחיים שלך והפכת לקורבן של עצמך במו ידיך.
    לא הייתה לך שום דרך להימלט מציפורני הגורל. כתבו לך סרט שידוע מראש שעכשיו אתה מנסה אולי לנסות לשנות את הסוף שלו לסוף יותר טוב. אבל בעצם אתה לא יודע אם זה לא ייגמר בדום לב באמצע הרחוב בעקבות כאב בלתי פוסק שמלווה אותך בלב וקיבלת אותו בתורשה מאמא שלך.
    במקום הכאב שיש לך בלב מקנן לך נגיף של איידס במחזור הדם שלך מחכה לשעת כושר לפרוץ ולדלל את כל תאי הדם הלבנים שאמורים להגן עליך. אתה לוקח כדורים ששומרים אותך בריא בגוף אבל גורמים לך לבלבול חושים והקצנת רגשות מבלי שליטה. כך אתה מאבד משרה אחרי משרה ומוצא את עצמך בלי עבודה יציבה. שורד בקושי את החיים האלה בלי תומך כלכלי שיוציא אותך מהברוך. ומהר מאוד אתה מאבד שליטה כלכלית שמביאה אותך לפשיטת רגל. ואתה מוצא את  עצמך מוקף בעורכי דין מכל הכיוונים.
    בלי לראות את הדרך החוצה. ואין יד מושטת לעזרה.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/5/10 19:22:

      תמיד יש אור בקצה החור :-)

      ותמיד יש אור בקצה חדר החושך :-)

      אחרי כל ירידה יש עליה :-)

        7/5/10 05:37:


      סיפור חכם, חזק וחודרני ביותר !!!

      אבל תמיד כדאי לזכור,

      שיש גם אור בקצה החור -

       

        6/5/10 19:46:

      תודה אילנה על המילים החמות.

      אני לא מתבייש לבקש עזרה ואני עושה זאת. אני מקבל תמיכה נפשית מוזלת דרך "הועד למלחמה באיידס" ומטפל בעצמי כראוי תרופתית. אני בריא תודה לאל ומתפקד. הבעייה שלי היא הנידוי המשפחתי. וחוסר המזל שפוקד אותי בשנתיים האחרונות למצוא עבודה מסודרת במקצוע שלי. איני יודע אם קשר בין העובדה שאני נשא אשר לוקח תרופות על מנת לייצב את מצבי הבריאותי לבין חוסר היציבות הכלכלית. לדעתי יש קשר ברור ואני נלחם עם ביטוח לאומי להכיר בי כנכה 75% ואז אהיה זכאי לקיצבה מלאה בגלל בעיות בריאותיות נוספות המפורטות בפוסט ניתוחים שתוכלי למצוא כאן בבלוג. טחנות הצדק טוחנות לאט ואין זימון עדיין לבית משפט שישמע את העירעור שלי וביטוח לאומי עושה הכל כדי שלא אקבל קיצבה מליאה. אין לי ברירה אני מתפרנס מעבודות דחק כדי להתקיים. מקבל אוכל מארגון צדקה ומבקש מפקידת הרווחה בעיר בה אני גר שתסייע לי לקבל הנחה בארנונה שמגיעה רק למי שיש לו הבטחת הכנסה או לחלופין נכות של 75% ומעלה. כל זאת בנוסף לפשיטת רגל שהגעתי אליה בגלל פיטורים מעבודה ו-2 תאונות דרכים שבעקבות אחת מהן עברתי ניתוח לאיחוי קרע ברצועת כף היד הימנית שלי (הדומיננטית). וכל זה אני עובר לבד בלי תמיכה מהמשפחה. אז מה עוד צריך לקרות כדי שאמשיך לחיות ולא איזרק לרחוב כי לא יהיה לי כסף לשכר דירה? אני מאמין בבורא עולם ומתפלל שיחלץ אותי מהמצב הביש בו אני נמצא. תודה אילנה על תשומת הלב.

      גד קנדל.

        6/5/10 17:55:


      קשה הסיפור הזה. וקשה יותר לעבור ממילה למילה, וביחד עם המספר, להתפתל, להתעוות, להרהר ב'כל מה שיכול היה להיות אלמלא'.

      קראתי את הסיפור הזה בנשימה אחת ומבלי להפסיק לשנייה כדי להרהר אם אני צריכה לנשום או לא. בעיקר, הרגשתי מחנק.

       

      אני מכירה סיפורים רבים בנושא הזה מתוקף היותי 'חברה מסייעת' (אולי קוראים לזה בשם אחר בעברית. אין לי מושג) באירגון העוסק בהפצת מידע על המחלה הזו, במתן סיוע לנשאים, למשפחותיהם ועוד.

       

      מה אומר לך ואתה לא יודע כבר?

       

      את הנעשה אי אפשר להשיב, את מה שמקנן בגוף, אפשר אולי למתן, לעצור

      אבל יש עזרה, אם רוצים בה...

      ארכיון

      פרופיל

      Gad Candle
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין