מאז שאני זוכר את עצמי פחדתי מהלילה.

בשנות החמישים כשהייתי עדיין ילד גרנו ברחוב זבוטינסקי  פינת רחוב בן יהודה בתל-אביב, בדירת דמי-מפתח בת שלושה חדרים . אימא השכירה חדר אחד בבית  כדי שיהיה לנו כסף לחיות..  לי ולאחותי היה חדר אחד ואבא ואמא ישנו בסלון ובבוקר קיפלו את המיטה לספה. גרנו קרוב לים ולמדתי בבית ספר א.ד. גורדון שברחוב ברנשטיין. 

אף פעם לא ישנתי מספיק, זה לא בגלל שהלכתי לישון מאוחר, אמא הקפידה שאני אהיה במיטה לפני עשר בלילה, אבל יכולתי להירדם רק אחרי שתיים בלילה.. כל לילה בערך בשעה 12:30 אבא היה מתחיל לצעוק בשינה, זעקות שבר כמו של חיה פצועה, אני זוכר שהתכווצתי במיטה וכיסיתי את האוזניים בידי אבל הקול חדר והקפיא את נשמתי. כל לילה שמעתי את אמא שלי אומרת לאבא שלי "רומק תירגע, הכול בסדר אתה תעיר את הילדים", אבא שלי אף פעם לא ענה, הוא היה קם מהמיטה, נכנס למטבח, שמעתי אותו ממלא את הקומקום במים מהברז, משפשף גפרור בקופסא, שמיעתי הייתה כה חדה שאני זוכר בדיוק את הצליל של הגפרור המתלקח ומדליק את הגז. אבא לקח כוס והכין לעצמו תה חם עם פרוסת לימון, שמעתי אותו פותח את קופסת הסוכר, ראיתי אותו בדמיוני לוקח קובית אחת ומשליך אותה לתוך הספל, שני צעדים, ושמעתי אותו צונח באנחה לכיסא היחיד שבתוך המטבח הקטנטן, רק ככה הוא היה נרגע וגם אני. רק אחרי שהייתי שומע אותו לוגם מהתה יכולתי להירדם  וזה תמיד קרה רק אחרי שתיים בלילה.

אינני יודע אם זה היה בגלל הצעקות אבל מגיל 10 התחילה אצלי התדרדרות בשמיעה, אמא לקחה אותי לכל הרופאים שבקופת חולים, אף אחד מהם לא יכל להסביר למה ילד בגיל 10 סובל מחירשות קלה, אני זוכר שזה לא כל כך הפריע לי, בבית הספר עברתי לשולחן בשורה הראשונה והסתדרתי.

אבא אף פעם לא דיבר ולא סיפר למה הוא צועק בלילה, ואמא כששאלנו אותה אמרה תשאלו את אבא ובזה זה נגמר. למרות הצעקות בלילה אבא עבד בתל-אביב כאינסטלאטור ושיפוצניק היו לו ידיים גדולות, חמות  ומיובלות של אדם שעבד כל ימי חייו בעבודת כפיים. אנשים אהבו אותו והיו משאירים לנו פתקים בתיבת הדואר עם כתובת ואבא היה נוסע על אופניו כשעל הידית הוא היה מרכיב דלי שבו סחב את כלי עבודתו: מפתח שבדי, גומיות, מברגים ופשתן, כלים בהם השתמש לתקן ברזים דולפים, תריסים חורקים, וסתימות.

כל יום שישי כשאבא היה נוסע לשתות תה בבית קפה נוגה סמוך לקולנוע מוגרבי, הייתי  מצטרף אליו  והוא היה מרכיב אותי על הרמה של האופניים לה הלחים   כסא ועליו ישבתי.  גאה ישבתי ולא יכולתי  להסיר את עיני מידו השמאלית עליה היה מוטבע  קעקוע עם מספר בצבע שחור 234158.

עם השנים שמיעתי התדרדרה עד שבגיל 20 הזדקקתי למכשיר שמיעה, מה שלא מנע ממני להתגייס לצבא  ולשרת כפקיד בשלישות הראשית, שם הכרתי את אשתי אלונה שהיתה קצינת קשר במקום.

עברתי את המסלול  הרגיל,  צבא, נישואין, לימודים בפקולטה להנדסה בטכניון הוסמכתי כמהנדס מכונות.  בתחילת שנות השישים נולד בני הראשון, בשישים וחמש  בני השני. פעם אחת ראיתי את אבא מתרגש, זה היה כשתפסו את אייכמן בשנת  1962 .

בשנות התשעים עברנו לפתח-תקווה קנינו בית בשכונות החדשות שבמערב העיר. בחרנו באחת מדירות הקרקע כי רצינו יציאה לגינה. את השכן שלנו פגשנו שבועיים אחרי שנכנסנו לדירה . יקה מגרמניה, בן גילו של אבא שלי, שבחר את דירת הקרקע שממול בגלל הגישה הטובה מהכניסה לנכה על כסא גלגלים.

קראו לו אוטו קלאוס והוא היה "יקה" חביב מגרמניה. ערירי, ללא קרובי משפחה, שעלה לישראל אחרי המלחמה, סיפר שכל משפחתו נספתה בשואה ושהוא חי מכספי הפיצויים מגרמניה ומהביטוח הלאומי.

אשתי הייתה מכינה לו פשטידות, וכשהיינו צריכים ביבי סיטר היינו משאירים את הילדים אצלו, הם תמיד היו חוזרים ממנו שמחים אוטו היה מפנק אותם בסוכריות ומרשה להם לראות טלוויזיה עד מאוחר.

אהבתי לשבת אצלו ולדבר, בניגוד לאבי שלא דיבר על השואה אוטו לא הפסיק לדבר, הוא סיפר איך גירשו אותו באישון לילה מביתו שבגרמניה ושלחו אותו למחנה השמדה, הוא סיפר על הרכבות הבקר, על הקור שהיה במחנה הריכוז, על העבודה המפרכת, על המוות חסר המשמעות, ועל יום השחרור. אהבתי לשמוע את סיפוריו, הרגשתי שהוא השלים לי את התמונה זו שאבא לא היה מוכן לדבר עליה אף פעם.

אבא היה בא לבקר אותי אחת לחודש הוא היה מגיע עם קו 66 שהיה לוקח מארלוזרוב, הוא היה יורד ברחוב זבוטינסקי בפתח תקווה ובא  אלי ברגל, הוא לא היה מוכן שאקח אותו במכונית. כך היה הולך עם הדלי שבו כמה כלי שרברבות. כשנכנס לדירה הדבר הראשון שתמיד עשה זה לבדוק את כל הברזים שבבית אחרי שבדק שאין אף אחד שדולף היה מתיישב לשתות איתי את כוס התה המסורתית.

יום אחד בדיוק כשאבא היגיע התקשר אלי אוטו ושאל אותי אם אני מכיר אינסטלאטור טוב, כי יש לו סתימה בשירותים. שאלתי את אבא אם הוא מוכן לראות מה אפשר לעשות עם השירותים שלו. אבא הסכים מייד לקח את הדלי ויחד יצאנו מהבית מרחק שבע עשר צעדים עד דלת הדירה של אוטו.

דפקתי על הדלת ואוטו פתח את הדלת כשחיוך רחב על פניו שמחק מייד כשראה את אבא. ואבא.......ראיתי את הדם אוזל מפניו ואת עיניו החמות והאוהבות הופכות לגוש פלדה כחול וקר, הוא אחז את המפתח השוודי האדום, ראיתי את אצבעותיו הופכות ללבנות מהלחץ שהפעיל על הידית, אחרי מספר שניות  אבא אמר בשקט  .... "פרנץ שטרנברג, רוצח, שפל  לא האמנתי שאראה אותך בעודי בחיים", התבוננתי בשניהם לא הבנתי מה קורה, "אבל גם הוא  היה במחנות, יש לו מספר על היד" אמרתי, במהירות אבא חשף את המספר על ידו של אוטו, הפעם ראיתי את כל המספר 234159.

"זה המספר של אבא שלי, סבא שלך. קבלנו מספרים עוקבים כשהגענו למחנה המוות באושוויץ. הוא חשב שאם יקעקע על עצמו מספר על היד של אדם אחר, אף אחד לא יחשוד בו. אבל אני מעולם לא שכחתי אותו, חלמתי עליו בלילות ונזכרתי כל לילה מחדש  מה  שעשה לאבי. שתדע לך שהוא היה הקצין הנאצי הממונה על הבלוק שלנו. לעבודה הזו הם תמיד בחרו את הגרועים שבהם, הוא פשוט  חיה אכזרית וערמומית, שירתה ביהודים להנאתה, את אבי,  הוא עינה קשות ורצח מול עיני, ועכשיו בחר להסתתר במקום בוא האמין שאף אחד לא יחפש אותו ויזהה אותו.

בכותרת העיתון של יום ראשון  דווח על מעצרו של הקלגס מאושוויץ. "הם מסתתרים בתוכנו" אמרה הכותרת,"משפטו של פרנץ שטרנברג יתחיל ביום שני הקרוב,  הוא אחד הנאצים האחרונים שעדיין בחיים והיה אחראי לרציחתם במו ידיו של יותר מ- 500 יהודים במחנה ההשמדה אושוויץ. הוא נתפס בישראל בשבוע שעבר, על הסיפור הפנטאסטי כיצד התגלה נספר במאמר מורחב במוסף השבת של יום שישי........ "