לא נוסע הרבה באוטו. לעבודה הולך ברגל וגם כשאני יוצא - זה בדרך כלל לפאבים שאפשר ללכת אליהם ולהתנדנד בדרך חזרה.

ככה שהרכב נשאר בחניה, צובר אבק וכתמים של פרות הפיקוסים (שמעתי שבמקור הפרי של הפיקוס הוא קשה, ורק בגלל שכל העצים בתל אביב חולים אז הפרי הוא כזה דביק ונמרח)

והבעיה העיקרית היא שאין לי הרבה הזדמנויות לקחת אותו לשטיפה - בסופי שבוע ובלילות רוב ה"מנהרות" סגורות, וכמו שאמרתי - אני לא נוסע איתו כל כך במשך השבוע.

האוטו הגיע השבוע למצב די מגעיל, ולי נותרו שתי אפשרוית - או להתפלל לאיזה אל גשם שיוריד מטר ברכה שיטהר את הרכב שלי מהזוהמה, או לשטוף אותו בעצמי.

תפילות אף פעם לא עזרו לי קודם - אז במקום לשטוף אותו סתם ככה באמצע הרחוב בתל אביב - נסעתי להורים שלי בכעתיים - שם יש חניון פרטי לבניין וגם צינור.

או לפחות חשבתי שיש צינור.

ה#$%!%! הזה לא התחבר לברז של חדר האשפה! הרגשתי כמו ב"אפולו 13", כשהם ניסו לחבר שקע משולש לתקע מרובע! ואחרי כל ניסיון חולף שכשל הן הצינור והן הברז הקיאו עלי סילוני מים.

בלית ברירה התחלתי למלא את הדלי. כמו שולית הקוסם סחבתי דלי אחר דלי אל הרכב, טובל מטלית וספוג, מקרצף ומשפשף. מילא, אמרתי לעצמי - פעם היו תשדירים שאמרו שזה חוסך במים (כשמה שהיה חשוב לחסוך במדינה הזו זה מים ולא חשמל. זוכרים? חבל על כל טיפה?)

וכך, בעודי רוכן מעל הפח הלוהט כמו בסצינת הפתיחה של "משולש פראי", עבר לידי זקן מבוגר, שכן של ההורים שלי.

"מה אתה עושה שטיפה?" הוא זרק לעברי.

שונא את השאלות האלה - "מה אתה בארץ?", "מה, לא התגלחת?", "מה, יש לך אזניים?" - הרי אתם רואים בעצמכם את התשובה. תחשבו שניה לפני שאתם שואלים.

"לא" עניתי לו ברצינות גמורה. ממשיך לקרצף. "למה?"

המבוגר נעמד לרגע. התבלבל קצת. ואז חזר לבניין "מצויין! תמסור ד"ש להורים".

פעם הבאה אני אנסה בכל זאת את ריקוד הגשם.