"כשחוני מפנה בשבילך זמן ביומן שלו, אתה לא בודק אם זה נוח לך!" מבהיר לי אבי לאחר שסידר לי פגישה עם בן דודו הטייקון.

"אבל למה זה צריך להיות בשבע בבוקר? אני לא ממש ידידותי לסביבה בשעות האלו."

"תגיד תודה שהוא בכלל פינה בשבילך רבע שעה באמצע יום העבודה העמוס שלו".

טוב, מה לא עושים בשביל עבודה. בשבע בבוקר אני בקומה 77 בלשכה של חוני הטייקון. עדיין לא שתיתי את הקפה של הבוקר. אני בוהה בחוני. האיש הזה בן 60 מלא מרץ. בטח כבר הספיק הבוקר לשחות 40 בריכות, לרוץ 5 קילומטר ולאכול קערת סלט קינואה אורגני. כאלה הם הטייקונים, קראתי את כל הראיונות איתם. הם לא מתעייפים, יש להם עובדים שיתעייפו בשבילם.

"הו, טוב לראות אותך" הוא מקבל אותי בחמימות "מחמש בבוקר אני כבר מחכה לך, פתרתי כבר את כל התשבצים והתחלתי לטפס על הקירות".

הוא גם מטפס על קירות, אני מצין לעצמי, איזה גבר! או קיי, יש לי רבע שעה כדי להשתלב בקונגלומרט שלו, אני ניגש ישר לעניין "שמעתי וקראתי עליך הרבה והייתי מאוד שמח..." "איזה יום יפה היום אה?!" הוא מהסה אותי. "אין כמו מזג האויר בישראל, כולם יודעים רק לקטר, אבל כאן אין סופות, אין שטפונות, אין הרי געש" מה אני אמור לעשות עכשיו? לחזור לשאיפותי הקטנוניות או לדון עמו בבעיות האקלים הגלובלי. הזמן דוחק, כולה פגישה של רבע שעה. "איך ההורים?" הוא ממשיך, ובלי לחכות לתשובה הוא מספר לי אנקדוטה מקיץ משותף שבילה עם אבי אי שם בשנות החמישים. בתום האנקדוטה אנו כבר חצי שעה מתום הזמן החוקי של פגישתנו. "אפרופו אבא שלי" אני מנסה לחזור לענייני "הוא אמר לי שאתה יכול..."

"אני? עזוב אותי. את הנכדים של כבר ראית?!" בשלב זה הוא מפנה אלי את מסך המחשב ואנו פותחים במצגת שקופיות אינסופית. "זו שירי הבת של גלית, במסיבת חנוכה בגן.... זה חן מחופש לאינדיאני בפורים... אתה יודע שאבא שלך הציל אותו אחרי שקאובוי אחד ירה בו עם אקדח קפצונים והתחפושת שלו עלתה באש?!" וכך אנו עוברים על כל הנכדים, בכל הגילאים, בכל חגי ישראל. השעה כבר 12, אין לו חברות למזג? הוא לא צריך להשתלט על איזה תאגיד? המזכירה נכנסת עם התפריטים. מצד אחד נפטרנו מתמונות הנכדים, אך מצד שני אנחנו פותחים בדיון על אוכל יפני מול אוכל סיני, או בקיצור מה להזמין לצהרים. אחרי שעה של הרצאה על חכמת הסינים מול תבונת היפנים בשילוב סיפורים על התנסויותיו במסעדות בטוקיו ושנחאי, אנחנו מזמינים סטייק אנטריקוט ופירה. "אין כמו סטייק טוב" מסביר לי חוני במהלך הארוחה "הסינים והיפנים האלה חכמים, אבל לאכול כמו שצריך הם לא יודעים".

בשעה שלוש בצהרים אנחנו מסימים את הארוחה ומסבים אל פינת האספרסו. "מה בקשר ל..." אני מנסה להזכיר לו. הוא מהנהן לי בראשו "יש לי הפתעה בשבילך" הוא אומר בגאווה ושולף מהמקרר גבינת קממבר "ככה צריך לסיים ארוחה. לסינים יש הרבה מה ללמוד מהצרפתים!"

הוא מתחיל לספר לי על השנים בהם חי בצרפת. כאשר הוא מגיע לשנה השלישית אני מבחין בחושך שיורד על העיר שבחוץ. הוא מסיים את הסיפור ומלווה אותי לדלת המשרד כדי להיפרד. "אם אתה צריך משהו, עובָד, ידידי, אל תהסס לפנות אלי!"

"כן" אני עונה לו "יש לך עבודה בשבילי? אבא אמר שאולי תסדר לי איזו עבודה."

הוא חושב רגע, מהנהן בראשו בתנועה של "אולי, נראה, אני צריך לבדוק" ופונה אל המזכירה "סוזי, תקבעי לי בבקשה פגישה  עם עובָד".

סוזי פותחת יומן גדול מדפדפת קדימה אחורה, שוב קדימה ושוב אחורה. "מחר בשבע בבוקר מתאים לך?"