ידועה האימרה: "חברים יש רק באגד". בעצם זאת לא אמירה נכונה כי אם נסתכל על זה גם בדן וגם באגד החברות מבוססת על אינטרס כלכלי.
לדידי, חברים במובן העמוק של המילה, כפי שאני הייתי רוצה שיהיו לי טרם מצאתי ב41 שנות חיי.
אינני כותב זאת חלילה ממקום של מירמור. עליי לציין, שיש לי חברים אותם אני מעריך, איתם אני מבלה, איתם אני עובד, לעתים אני מפרגן להם והם לעתים לי.
כותב אני זאת מתוך מקום של חשבון נפש, ציפייה למשהו שלא קיים בעולמי. אני מדבר על סוג של חברות נפש עמוקה, נטולת כל אינטרס, אדם שתוכל לשתפו ללא מורא בכל דבר הנוגע בחייך ולו ברבדים האישיים והאינטימים ביותר.
נכון, חלק מהאשם לכך הוא בי. כשם שמחמיר אני עם עצמי, אף מחמיר אני עם זולתי. אך לדעתי יש כאן הרבה הרבה מעבר. אני רואה קשר בלתי נפרד בין התערערות מעמדו של מוסד הנישואין לבין התערערותם של היחסים הבין אישיים.
הכל נובע באופן ישיר מהתרבות הקפיטליסטית שאנו חיים בה, תרבות שמעריצה את האינדיבידואל, את הישגיו הכלכליים, את היכולת שלו לרכז בידו הון, לשעבד אחרים לממונו, מעין תרבות של "אני ואפסי עוד..." זה המקום לציין במאמר מוסגר שאינני דוגל חלילה בקומוניזם כאלטרנטיבה!
המילה "חבר" היא מאותו שורש של המילה "בחר" אך גם של המילה "רחב". אנו בוחרים את החברים שלנו בין היתר אף על פי התאמתם לצורך שלנו "במרחב". יש כאלו שנוכל לשתפם בכל פיפס בחיינו היום יומיים ואין אנו רואים בהם כמאיימים על המרחב האישי שלנו וישנם כאלו שאם הם חלילה יתקשרו כל יום, נראה בהם כמתעלקים, כמאיימים על המרחב, החופש, החירות האישית שלנו.
ביחסים אישיים בכלל ולא רק בזוגיות בפרט, חייבת להיות כימיה מינימלית עם החברים שאנו בוחרים לחיינו. לעתים רבות, רבות מדי, אנו סבורים שאלמוני זה או אחר ראויים לאימון שלנו ואנו מתאכזבים חדשות לבקרים.
כמובן שאני מדבר על הכלל ולא על היוצאים מהכלל. ישנם כאלו שיספרו על חבר כזה או אחר אשר אותו יגדירו כחבר אמת.
אני מאמין בחברים, חברים לבילויים, לשיחות שוטפות אולי אף להתייעצות קלה, אך תמיד להיות מודע שגם לצד השני יש את הכוך שלו, את סדר יומו, את האינטרסיים הצרים לו שמחר עלולים להתנגש עם האינטרסים שלך ומזדהה אני באופן מלא עם השיר הידוע של מרגלית צנעני בו נאמר: "שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אישמר בעצמי...."
|