קבוצת "ישראל 2025" (שהיו בה חברים מקבוצות שונות של החברה בישראל) פנתה בשנת 2000 לממשלת ישראל וביקשה להתריע שנידרש מהלך מתקן בכדי למנוע את התפוררותה או את אובדן זהותה של מדינת ישראל ("אנחנו על הטיטניק" כתבו אז חברי הקבוצה לממשלה). כולם הסכימו שהמהלך הזה מחייב ויתורים מצד כל הקבוצות בחברה בישראל (יהודים וערבים, חילונים וחרדים, ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחיים וכן הלאה – כולם).

המצגת שהוכנה לישיבת הממשלה שאליה הוזמנו נציגי הקבוצה מוצגת בקישור הזה (זימון החברים בוטל יומיים לפני מועד הישיבה).

זה היה קול קורא במדבר. איש לא ייחס לו חשיבות גדולה מידי. איש לא נטל לידיו את האתגר של בניית מסגרת חיים וסיפור מכונן משותף לכל החלקים של החברה בישראל. אין אף מנהיג פוליטי שהעמיד את זה בראש סדר היום שלו. ההפך, נדמה שהיו רבים שרק דאגו להרחיב את השסעים ואת הפערים בכדי להעצים את כוחם הפוליטי. וכך, בשנת 2010 ישראל ממשיכה בתהליך ההתפוררות ואיש לא מנסה לעצרו.

אז הנחיתי את הקבוצה. היום, בזמני החופשי, אני חלק מההנהלה של ארגון גדול יחסית בן 1000 חברים ("הפועל אוסישקין") ומעמדה זו ברור לי עוד יותר כי כל מנהיגי המפלגות והזרמים השונים במדינת ישראל חטאו לתפקידם.

מרקם החיים המשותף והמאחד איננו נוצר מאליו. יש להשקיע משאבים בכדי ליצור אותו ולתחזק אותו.

ל-1000 החברים ב"הפועל אוסישקין" יש מטרה משותפת והיא החזרת קבוצת הכדורסל של "הפועל תל אביב" לצמרת הכדורסל בישראל. מעבר לכך ישנה שונות רבה ביניהם. החל בגיל – הצעירים הם בני 17 והמבוגר בן 85 (הגיל החציוני 37), המשך ברקע הסוציו-אקונומי, עבור לתרבות האהדה וכלה במידת החשיבות שהם שמייחסים לנושא. כמעט ברור מאליו שבמקום שיש שונות כה רבה, יש גם סיכוי גבוה להיווצרות מתחים בין קבוצות שונות. במקרה שלנו זה יכול להיווצר על רקע תהליכי קבלת ההחלטות, תרבות העידוד, היחס לממסד, המיסחור וכד'. לעתים המתחים רוחשים מתחת לפני השטח ולפעמים הם מתפרצים לכדי ויכוחים קולניים.

עימותים כאלו, אם יחרגו מעוצמה מסויימת, עלולים להיות הרסניים לארגון וולונטרי. איש לא מכריח את החברים להצטרף לארגון. אם יגלו שחברותם זו כרוכה בעימותים, או שהארגון הולך בדרך המנוגדת לחלוטין מדרכם, הם עלולים לגלות ניכור, שישפיע על היכולת לגייס חברים נוספים מסביבתם.

הדברים נכונים גם בתום 3 שנים של פעילות. זה זמן קצר מידי מכדי שתושלם יצירת מסגרת החיים המשותפת המקובלת בכל, ועל כולם. בודאי כשמדובר בציבור תוסס של אוהדי ספורט. ולמרות הזמן הקצר יחסית, אנחנו קרובים להשגתה הרבה יותר ממה שהיה כשיצאנו לדרך.

המסגרת המשותפת הזו לא יכולה להיות מושגת מאליה. אם הגענו לאן שהגענו זה הרבה בזכות ההבנה שנדרשת פעולה יזומה המכוונת לבניית מרקם היחסים בעמותה.

בדרך כלל ההנהלה היא זו הרואה את צרכי הארגון על כל ממדיהם. על כן היא זו שחייבת להשקיע מאמצים במניעה מוקדמת של עימותים, בהורדת עוצמתם, והיה והם פורצים, וביצירת ערוצי תקשורת בין הקבוצות השונות. עליה לעשות זאת ללא לאות ולא להניח אפילו לרגע כי הארגון התייצב.

במסגרת זו צריך להביא לכך שבכל חלקי הארגון תופנם התפיסה כי מכולם נדרש לוותר על חלק מהעמדות הבסיסיות שלהם בכדי לאפשר את החיים ביחד. אם כל אחד ידבק בעמדתו המקורית, כך יגדל הסיכוי להיווצרות שסעים. גם אם לכולם ברור הצורך בארגון חזק ויציב, חיי הרגע יכולים להביא למחלוקות מיותרות. הן ניתנות למניעה אם כולם יוותרו.

הסכמות משותפות לא צומחות מאליהן. אם ההנהלה תהיה אדישה, אם ההנהלה תתפוס עמדה חד צדדית, או אם ההנהלה תהיה מניפולטיבית, היא עלולה למצוא את עצמה יום אחד עם ארגון מתפורר.

את זה ניסינו ליישם בניהול "הפועל אוסישקין". לא תמיד הצלחנו. לעתים טעינו. בודאי שיש עוד הרבה מה לעשות בנדון, אבל ברור לנו שאין תחליף לעיסוק מתמיד בנושא.

 כי הנכונות לחיות ולפעול ביחד אינה נוצרת מאליה. היא מתאפשרת רק אם מתמלאים שני תנאים:

א. החברים בארגון רוצים בקיומו כארגון גדול

ב. יש מי שיעסוק ביצירת תפיסת העולם והתכנים המתאימים לקיום הארגון כארגון גדול

לכאורה, דברים ברורים מאליהם. מסתבר שהדבר אינו כך כאשר זה נוגע למדינת ישראל. ואם נחזור לתחילת הדברים אז אני חייב להגיד שלצערי, מנהיגי המפלגות והקבוצות בחברה בישראל סרבו להבין אמת בסיסית זו. התוצאות הולכות ונעשות ברורות יותר, ומדאיגות יותר, מידי יום.

האם יקום מנהיג פוליטי חשוב שישים את זה בראש סדר העדיפות שלו?