כותרות TheMarker >
    ';
    0

    קבלת שבת

    15 תגובות   יום שישי , 7/5/10, 17:49

     

     

     

     

     

     

     

    יום שישי, חמש בערב

    מסעדת בתיה בארלוזרוב

    אישה בת 80 לבד

    מזמינה קרפעלך

    דיל של שניים פלוס אחד

    ובעיניים שלה ילדה קטנה

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/10/10 08:58:
      נוגע ללב. מזוכך וחד.
        12/5/10 19:37:

      יפה.

       

      גלי

        12/5/10 07:58:

      זה טוב מאד.

      תודה.

      ( בתיה עוד חיה ?)

        10/5/10 23:31:
      חזק
        8/5/10 21:55:

      ובכל זאת

      דומה שכיוונת לעצבות

      מי שאוכלת לבד קרעפלך בשעה  5 ,סוף יוום

      ולוקחת דיל לשניים

      והיא לבדה

       

      מילים שבחרת  מכוונים אותנו לחשוב כך 

        8/5/10 20:13:

       

       עיני ילדה מראות על חיים שלמים ומלאים :) 

       

      צטט: מלוסינקי 2010-05-08 00:17:07

      זה מקסים ובו זמנית מעלה בי מחשבות...
      כמו הקשר הזה שבין יצירה וכאב
      ושהלוואי והיה קל יותר ליצור דווקא מתוך הטמטום שבאושר.
      זה מזכיר לי שאיזו זקנה חביבה (אריסטוקרטית אבל כזו שעדיין נוסעת באוטובוסים)

      פנתה אליי באוטובוס, מתעניינת במה שקראתי באותו רגע,
      ואז כשהראיתי לה אמרה שהיא פחות מתחברת לגרוסמן

      ושאני חייבת לקרוא את האחרונים של מאיר שלו.
      וכיוון שאני עכשיו בשוונג של גרוסמן פתאום זה הסתדר לי.
      דויד גרוסמן הוא אליל מבחינתי בכל מה שקשור לכתיבה,
      אבל אצלו באמת יש כל הזמן את הצל העצוב הזה...

       

      ונחזור אליך, מר סאליבן:
      מקסים.
      אין ספק שיש לך בטן רכה.

       

       לגבי יצירה וכאב, האנשים שאלה שמלבים את היצירה, במקרה הזה האישה המבוגרת, מעוררים אצלנו רחמים ועצב. אבל לפעמים זה יותר המטענים שאנחנו מביאים לסיטואציה מאשר הסיטואציה האובייקטיבית. אישה מבוגרת שאוכלת קרפעלך לא בהכרח מרגישה עצובה כמו מי שמסתכל עליה מהצד ומספר לעצמו סיפור, נאמן יותר או פחות למציאות. במובן מסויים כמעט עולה השאלה למי יש זכות לקבוע בשבילה שזאת סיטואציה עצובה. אנשים עם מוגבלויות שלא תלויות בהם, מבוגרים, נכים, מוגבלים נפשית, לא מרגישים עצובים כל הזמן. הם פשוט כאלה והם חיים עם זה ככה. 

      אני מעריך יותר אנשים שכותבים כמו שהם מדברים ולא כאלה שיושבים לכתוב ואז הם משתמשים בלשון אחרת לגמרי, בשפה גבוהה יותר או נמוכה יותר. גרוסמן כותב כמו שהוא מדבר. וכששומעים אותו מדבר, הוא ממיס אותך בהבעה שבעל פה. בדיוק כמו שהוא עושה את זה בכתב. 

       

       

      תודה על התגובות והכוכבים, לכולם
       

       

        8/5/10 00:17:

      זה מקסים ובו זמנית מעלה בי מחשבות...
      כמו הקשר הזה שבין יצירה וכאב
      ושהלוואי והיה קל יותר ליצור דווקא מתוך הטמטום שבאושר.
      זה מזכיר לי שאיזו זקנה חביבה (אריסטוקרטית אבל כזו שעדיין נוסעת באוטובוסים)

      פנתה אליי באוטובוס, מתעניינת במה שקראתי באותו רגע,
      ואז כשהראיתי לה אמרה שהיא פחות מתחברת לגרוסמן

      ושאני חייבת לקרוא את האחרונים של מאיר שלו.
      וכיוון שאני עכשיו בשוונג של גרוסמן פתאום זה הסתדר לי.
      דויד גרוסמן הוא אליל מבחינתי בכל מה שקשור לכתיבה,
      אבל אצלו באמת יש כל הזמן את הצל העצוב הזה...

       

      ונחזור אליך, מר סאליבן:
      מקסים.
      אין ספק שיש לך בטן רכה.

        8/5/10 00:10:


      נ ו ג ה    !!!!

       

       

       

      מירה

        7/5/10 19:39:


      מסכימה

       

      אחד הכואבים

        7/5/10 18:44:

      נוסטלגיה בטעם קרעפלך.
        7/5/10 18:24:

      כואב....

      כתוב נפלא 

        7/5/10 18:16:

      תיקון- אל תוך מניפה, כמובן.
        7/5/10 18:15:


      הציור שציירת מהדהד בי וחזרתי .

       

      רציתי להוסיף שזו דוגמה נהדרת איך מקפלים ריאליזם

      אל מניפה פתוחה.

        7/5/10 18:12:


      הרגת אותי. זה כל כך טוב המינימיליזם הזה.

      טרגדיה בהתגלמותה בכמה שורות.

       

      נפלא.

       

      לא שם לא פה

      יום כן יום לא

      פרופיל

      ארכיון