בית קפה, צהרי היום, שיחה על עניינים שברומו של עולם וגם על כאלו שלא כל-כך. 

משתתפים: עו"ד אלדד יניב (42) אחד ממחבר מניפסט השמאל הלאומי , ודניאל הרוש (29), עורך חדשות, יו"ר אגודת סטודנטים לשעבר ושותף לדרך של השמאל הלאומי.

דניאל: היי אלדד, אתה נראה קצת עייף, מה קרה?

אלדד: היי דניאל. כן, אני אכן קצת עייף, אנחנו עובדים 24 שעות ביממה על ההפגנה הגדולה של השמאל הלאומי וקואליציית השמאל בשבת הבאה בירושלים. זה לא קל להעיר מחנה שהיה רדום כבר כמה שנים טובות, שקצת הפסיק להאמין בעצמו, שהתפצל לכל כך הרבה קבוצות קטנות.

דניאל: זה ברור לי. ומה ההערכה שלך? אתה מרגיש שמשהו זז? שהדב הזה מתעורר משנתו?

אלדד: אין ספק שמשהו זז. אנחנו רואים את זה בעשרות המקומות שאנחנו נוסעים אליהם כדי להיפגש עם אנשים. הרבה קיטור יוצא שם, לאנשים פשוט נמאס. ואני מדבר אתך על אנשים צעירים שמתחילים להקים עכשיו חיים בישראל ולא בטוחים פתאום שזה אפשרי. הם רואים את כל המדינה מוגשת למכרז וברור להם שזה על חשבונם, הם עובדים במשרות מלאות ומגרדים משכורות של 5,000 ₪, ובעיקר הם רואים התנהלות מדינית כושלת שמאיימת על המדינה הזאת שהם כל כך אוהבים. במשך כמה חודשים אנחנו שומעים את התסכול הזה ועכשיו החלטנו שאחרי שהוצאנו מספיק קיטור אפשר לעשות מעשה ולצאת בחזרה לרחובות. זה אמנם רק צעד ראשון, אבל מאוד חשוב, בחזרתה של ישראל לדרך של שפיות.

דניאל: אני מסכים לחלוטין. כאדם צעיר במדינה הזאת אני מרגיש את כל מה שציינת בכל יום. ובכל יום אני גם שואל את עצמי איך זה יכול להיות שכל זה קורה מתחת לאף שלנו ואנחנו לא שוטפים את הרחובות במחאה, עד שהבנתי. אף אחד לא ייצא במקומי. קודם אני צריך להתייצב עם דגל, ואחר כך יבואו כל השאר. האחריות היא של כל אחד ואחת באופן אישי, ולכן ההפגנה הזאת בירושלים יכולה להיות הניצוץ שיניע מהלך הרבה יותר גדול. חשוב שהיא תהיה גדולה ועוד יותר חשוב שייצאו ממנה מסרים חדים ובהירים שיאגדו סביבם את כל מחנה השמאל. אגב, איפה זה בירושלים?

אלדד: בכיכר ציון, 20:00 בערב. 

דניאל: כיכר ציון? גאוני! ממש במגרש הביתי של הימין.

אלדד: זה קצת יותר מזה. קודם כל, זה לא המגרש הביתי של הימין, כמו שירושלים, בניגוד למה שהוא נוטה לחשוב, היא לא המגרש הביתי שלו. זוהי בירת ישראל, זו גם הבירה שלי ושלך, ויש הרבה עוצמה להפגנת שמאל דווקא בעיר הזו שהימין ניכס לעצמו. דבר שני, ההדים מהפגנת הימין המפורסמת בכיכר ציון לפני רצח רבין עדיין מהדהדים. אנחנו באים לשם להראות שהמשאל זוקף שוב את קומתו.

דניאל: בעיניי יש פה משהו גדול, הרבה יותר מעצם קיום ההפגנה. אני רואה קשר ישיר בין זריקת הרימון על אמיל גרינצוויג, להפגנה המקוללת ההיא בכיכר ציון, לרצח רבין וללחישה של נתניהו על האוזן של כדורי על כך שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי. כל אחד מהאירועים האלה ועוד רבים אחרים הם אבני דרך במסע הדה-לגיטימציה שעשה הימין בארץ לשמאל. מה שעצוב בכל הסיפור הזה היה שהוא הצליח והיום שמאלני זו קללה שמשמעותה עוכר ישראל, אוהב ערבים, רופס, אנטי-ציוני וכו'.

אלדד: ומה שעוד יותר גרוע זה שהשמאלנים בעצמם התחילו להאמין למה שאומרים עליהם. הם מסתובבים כבר שנים עם גב שפוף, מתנצלים על עצם קיומם, מתכנסים בבתים שלהם ומקטרים שגונבים להם את המדינה מהידיים, אבל לא נוקפים אצבע. לי אישית נמאס מזה. אז אני לוקח את דגל ישראל, זוקף את הגב והולך לכיכר להגיד בלי לפחד ובלי למצמץ: ההתנחלויות זאת לא ציונות. מתנחלים יקרים, תחזרו הביתה ותעזרו לנו לבנות את המדינה שהרצל ראה בחזונו. אני לא אומר את זה מתוך שנאה אלא מתוך דאגה למדינה שלי שאיבדה את הדרך. אתה תהיה שם?

דניאל: ברור שאני אהיה שם. אני לא רוצה לקטר יותר ולא לחכות שמשהו יקרה. אני לוקח אחריות. כמו שאמרתי, ההפגנה הזאת היא בשבילי רק מה שיצית מהלך הרבה יותר גדול שמטרתו הסופית, בעיניי, היא להחזיר את השמאל הציוני לשלטון ולהחזיר את המדינה הזאת לערכים שעל בסיסם היא נולדה. תגיד, אתה לא תבוא בטעות עם חליפה להפגנה, נכון?  

אלדד: עוד פעם התחלנו?

דניאל: טוב, עזוב, אני מתחיל להתייאש ממך בקטע הזה. תעשה מה שטוב לך. אז יום שבת, שמונה בערב, כיכר ציון. קבענו.

אלדד: רק אל תשכח להביא דגל.