זיכרון ושיכחה
אני תוהה עד כמה זה נכון לשכוח ולסלוח, והאם יש דבר כזה לסלוח, גם אם שוכחים.
אני זוכרת כמעט הכל. גם דברים שממש לא הייתי רוצה, חרוטים לי בזיכרון הריגשי ומאוחסנים במדוייק - מה אמרו לי - התוכן והמלים המפורשות, האופן והטונים שבהם בוטאו. הניסוח מהדהד בבירור, איך אמרו ,מי אמר, המקום, הזמן, מי היה בסביבה ועוד פרטי פרטים (ממש לא נחוצים. טפלים, לעיתים) שחיים בדימיוני, כאילו התרחשו אתמול.
גם כאשר לעיתים פורח מזיכרוני פרט או שניים, הרוב מתועד במלים צפופות במחברות עבות כרס, השמורות עימי מתקופת נערותי, תלי תלים של רגשות ומחשבות שהגיתי והקאתי לתוך הדפים, כך שאין לי סיכוי של ממש להחסיר זיכרון, וגם כשזיכרוני המצויין בוגד בי, אני תמיד יכולה לחזור למלים הכתובות ומונצחות לעד, ובכך להיזכר בפרטים הקטנים שפרחו להם מבלי משים.
כשמדובר בזיכרונות מתוקים - הם מאוחסנים היטב ושמורים, מציפים אותי בגלים חמים של נוסטלגיה וגעגוע בכל פעם שהטריגר מעלה אותם למודעות שלי.
כשמדובר בזיכרונות כואבים - עולות בי תחושות פיסיות לא נעימות ממשיות שהתלוו לאירוע הטראומטי, ולכן אין סיכוי שאסלח.
(לא מדובר בחוסר מחילה על זוטות, אלא על פגיעות משמעותיות שחוויתי).
ט' (בתמונות ) למד איתי בשיכבה בתיכון, גדל במשפחה טובה ואמידה, חתיך ומבריק. הוא מיעט לחייך, זכור לי כנער מאד רציני ורגוע, שידר יציבות וריחוק, אבל בעיניו הירוקות זיהיתי רגישות ועומק. היינו מיודדים ואני זוכרת מספר שיחות טלפון (מועטות אבל ממושכות) בינינו. היה מאד קשה להתקרב אליו ריגשית, אני זוכרת שניסיתי, כי הוא מצא חן בעיני , אבל הוא היה חסום וזה הרתיע אותי, כך שבסופו של דבר איבדתי בו עניין והתרחקנו. בין השאר דיברנו על מה זאת אהבה. סיפרתי לו על ה"מחקר" שאני עורכת בקרב חבריי בקשר לשאלה "מה זאת אהבה" ושאלתי אותו מהי אהבה בעיניו. הוא ענה לי שהוא לא יודע, כי הוא מעולם לא חווה אהבה ולא התאהב. הוא מכיר רגשות של משיכה מינית, הוא מכיר תשוקה. אבל אהבה היא רגש מיסתורי ולא פתור לגביו. בתגובה עניתי לו בחיבה שאנחנו עדיין תיכוניסטים וכל החיים לפניו, כך שרוב הסיכויים שזה עוד יקרה לו.
בין כתלי ביה"ס אני זוכרת אותו מרבה להסתובב עם האוזניות, מאזין למוסיקה, וכששאלתי אותו על כך, שיתף אותי שהוא לא מצליח להירדם, אלא אם כן הוא שומע מוסיקה בתוך האוזניים בווליום ממש גבוה.
" איזו מוסיקה ? " שאלתי . "פסיכדלית - טכנו, האוס, אלקטרונית - כזו שמשפיעה על המוח מבחינה כימית". (ט' למד במגמה כימית-פיזיקלית)
ט' היה טייס, ובמהלך שירותו הצבאי התאבד ביריית כדור בראשו. באותו זמן היתה לו בת זוג תקופה ממושכת, והיו להם תוכניות לעתיד. ט' היה על מסלול ההמראה להצלחה , "מלח הארץ" ממש.
אני זוכרת אותו כבחור שאפתן, מצליחן, ספורטאי (חובב סקי) , חד מחשבה וחריף שכל, ובעל סיגנון אישי מיוחד. הוא לא היה דברן - אבל מכשכבר הואיל לפצות פיו - אלה היו דברי טעם.
במכתב שהשאיר אחריו כתב ט' שסיבת הבחירה שלו במוות טמונה בתמונה שלו, התלויה על הקיר בסלון, בה הוא מצולם כילד בן ארבע.
בירורים שנעשו לאחר מותו, הובילו לפיענוח חלקי בלבד של הפאזל - ט' עבר התעללות מינית בידי קרוב משפחה בילדותו, אותה הדחיק ושכח, אולם הזיכרון הזה צף ועלה בו זמן קצר לפני שהתאבד.
בתום תקופת התיכון ,הקשר בינינו נותק, אולם מפעם לפעם הרהרתי מה איתו, ובצירוף מקרים מוזר - גם בחודש האחרון נזכרתי בו ותהיתי לגביו, מה עלה בגורלו מאז ואיפה הוא היום, כשחבר משותף שלנו מהתיכון, סיפר לי במפתיע השבוע על התאבדותו של ט', ועל השתלשלות העניינים שפירטתי לעיל.
( ט' )
הידיעה השפיעה עלי והותירה אותי הלומה, משום שיש לי חבר קרוב, שהוא בדיוק ההיפך ממני - שכחן כרוני.
כמעט כל דבר, זניח או משמעותי - אינו נחרט בזיכרונו.
בעבר התכונה הזו שלו הרגיזה אותי, כי זה נתפס בעיני כזילזול וכחוסר תשומת לב ורגישות. כשהייתי מזכירה לו דברים שחשובים לי שאמר לי או ששוחחנו עליהם או סיטואציות שהיינו עדים להן ביחד, או מסיבת פורים לפני עשר שנים שבה בילינו יחד והוא השתכר ונשק לי (וזו היתה הפעם היחידה שזה קרה בכל החברות ארוכת השנים בינינו) ולקחתי אותו הביתה, סחבתי אותו בגופי כשהוא בקושי עומד על הרגליים, העלתי אותו במדרגות וטיפלתי בו עד שנרדם (הוא היה מעולף מאלכוהול, כמעט מחוסר הכרה, הקיא, וסבל מאד).
למחרת הוא נשבע לי שהוא לא זוכר דבר, גם לא את הנשיקה במסיבה. (רבתי איתו כי נפגעתי, אבל אח"כ סלחתי לו ומאז לא דיברנו על זה, וכאמור זה היה מאורע חד פעמי שלא חזר על עצמו).
עם השנים למדתי לקבל את זה. התרגלתי שככה הוא, והשלמתי עם התכונה השנואה (עלי) הזו שלו, כי יש לו יתרונות אחרים שאני מעריכה בו, כאלה שמפצים על החיסרון בזיכרון לקוי.
חוץ מזה שהבנתי שזה באמת לא קשור אלי, אלא משהו בו ובאישיות שלו.
הוא לא זוכר פרטנריות שהיו לו, הוא לא זוכר קשרים רומנטים ומה היה בהם, לפעמים כשאני מזכירה לו איך הוא התנהג עם בת זוג כזו או אחרת - הוא מתבונן בי מופתע איך אני זוכרת אותה, ואת מה שהיא אמרה לו, כי מבחינתו הדברים האלה זרים לו - מתעקש בפניי שכאילו זאת הפעם הראשונה שהוא שומע עליהם, ופשוט שכח לחלוטין את רוב מה היה שם, בקשר שלהם.
י' ניסה לקחת תוספי תזונה שמשפיעים על חידוד הזיכרון, ואף התנסה בשיטות טיפול מגוונות בקשר לבעית השיכחה שלו, שמטרידה ו"תוקעת" אותו עד היום בהקשרים שונים בחיים - ללא שיפור משמעותי.
ביום העצמאות האחרון, כשהיינו יחד בפארק עם חברים, הוא פתאום שיתף אותי בגילוי לב שיש לו בעיה ביחסי מין עם נשים, כי הוא מרגיש שהוא נאנס, כשהוא שוכב איתן.
זה מאד חריג בעיני, כי אם כבר ההגיון אומר שהאישה (שהיא הנחדרת) עשוייה להרגיש נאנסת, ולא הגבר (שהוא החודר ו"פולש".)
התחלחלתי.
אולי התעלללות מינית בילדות ? זרקתי לאויר (בטון עדין) שאלה/השערה טעונה שעלתה במוחי כאופציה. אחרי כל כך הרבה שנות חברות, אנחנו מספיק קרובים ויש בינינו אמון הדדי, כך שהרגשתי שמותר לי להיות ישירה איתו ולעמת אותו מול השאלה.
" לא יודע. ייתכן . הבעיה היא שגם אם כן - אני לא זוכר ", התוודה בפניי בחוסר אונים, והוסיף שלפעמים זו התחושה שיש לו בגוף, ושאם זה אכן קרה, הוא לא יודע על זהותו של המתעלל/ת - אם מדובר בשכן/ה או קרוב/ת משפחה.
איך הוא לא זוכר ?? אני נסערת בתוכי, ושותקת.
איך אפשר לשכוח דבר כזה ?!? אני מתקשה לעכל בתיסכול, ונועצת בו מבט חודר ומלא בסימני שאלה אילמים.
אבל התת מודע שלנו הוא סבוך, ואני מניחה שההדחקה היא אפשרית ומתקבלת על הדעת כסוג של פתרון.
העניין הוא שזו פצצת זמן מתקתקת והיא לא פותרת דבר בפועל. היא רק "מזיזה הצידה" את מטען הכאב, על מנת לאפשר את חוסר ההתמוטטות ואת התפקוד. לקוי, תקוע, אבל בכל זאת תפקוד.
הידיעה הטרייה על התאבדותו של ט' הזכירה לי את שיחת הנפש ההיא בפארק מיום העצמאות, בה היינו ישובים בצהרי היום בין ההמונים, אפופים בעשן המנגלים מסביבנו.
מחרידה אותי המחשבה מה יקרה אם פתאום גם י' ייזכר אם היה או לא היה.
האם השכחנות שמאפיינת אותו - היא שמובילה אותו שוב ושוב לתקיעות הזו ולתחושות הפיסיות של אונס שהוא חווה ביחסי מין (בהסכמה) עם נשים ?
האם מוטב שלא יזכר, פן יקרה לו חלילה מה שקרה ל -ט', והוא יבחר באובדנות ?
אני מהאנשים שלא שוכחים ולא סולחים. האמנתי שזו מגרעה שלי, אבל בשבוע האחרון אני כבר לא בטוחה בכך, ומתחילה להאמין שיש בתכונת האופי הזו שלי מימד של ריפוי והגנה ממשית מהסכנות האפשריות העתידיות, כסוג של זהירות ותהליך למידה, המאפשרים בריאות ומזור לנפש.
הפוסט מוקדש ל - ט'. התמונות שלו נלקחו מאתר האינטרנט שהוקם להנצחת זיכרו. |
