"בגיל חמישים מתחילים לדבר אידיש ולשמוע מוסיקה קלאסית"

את המשפט הזה אמרתי בחיוך קטן, בידיעה שהוא לא מכוון אלי. הוא היה מיועד לזקנים מיושבים בדעתם, אלה היושבים על ספסל בשדרה וקוראים עיתון, אלה המחכים לתורם בקופת חולים.

לא אני. אני רחוקה מהמיינסטרים. אוהבת רוק כבד, קולנוע צרפתי, אמנות אוונגרדית ומתרחקת מכל מה שמריח "עמך ישראל": מזלזלת במנגל, מלגלגת על שירה בציבור, מתחמקת מטפיחה אדירה על השכם ונמנעת מחקירה באשר למוצאי/משכורתי/ קשריי המשפחתיים, חקירה שבעקבותיה יתגלה שאני חולקת עם המכר החדש חברים משותפים אם לא קשר משפחתי של ממש.

אני, שנולדתי בקיבוץ, מתאמצת כל חיי לתחזק אנונימיות קוסמופוליטית. ממש כמו חזיית ספורט. ללכת עם ולהרגיש בלי. ישראלית אבל לא רואים עלי. קיבוצניקית, אבל לא יודעים עלי. או לפחות זה מה שרציתי לחשוב. כי בישראל, כמו בקיבוץ, הרי כולם יודעים עלייך יותר ממה שאת יודעת על עצמך.

ואז הגעתי לגיל חמשים. זה קרה לפני שנתיים. מסיבה גדולה, חברים מתקופות קדומות, אהובים לשעבר ומאהבים בהווה, חברות טובות וילדים גדולים. ברכות ואפילו סרט קטן מתוצרת הגדול (שבעצמו היה באותו זמן בטיול בדרום אמריקה). 

בעוד הדי ההתרגשות והמסיבה פגים, זה קרה. לא בבת אחת. לא ביום אחד, בהתגנבות יחידים. (המשך יבוא)

לטובת הקופצים למסקנות מהירות, להלן: המשך:

זה מתחיל בסימפטומים קטנים: בנסיעות לעמק נעוריי אני נתקפת בהתפעלות וליבי עולה על גדותיו למראה שדות החיטה, הכותנה ובריכות הדגים, נזכרת בגעגועים בפרדסי האשכוליות ובמטעי הזיתים והאבוקדו (שהפכו לשכונת מגורים).

זה ממשיך בסוג של משיכה להתכנסויות טקסיות (בעיקר חג שבועות במובלעת כפרית או טקסי יום זכרון. אבל אם יכריחו אותי אז גם חגים אחרים)

והכי מדאיג: שירה בציבור! שנים התנכרתי בהפגנתיות לשירה בציבור. ואל תראו אותי ככה. אני מכירה יותר שירים מרובכם. את כל המילים ובדרך כלל גם מי כתב את המילים, המנגינה ומי מבצע (גם את גרסת הכיסוי וגם את המקור). במוסיקה הלועזית לא יכולה להתחרות בילדים אבל בעברית כן.  ללכת לשירה בציבור. זה לא!

והנה מגיעים ליוסי בנאי. גם ליוסי התנכרתי. הוא נכנס אצלי במשבצת של "הגשש החיוור" וכל העסק הזה של "בידור לעם". היום (ארבע שנים לפרישתו מאיתנו) שמעתי את המערכון שלו "שירה בציבור" ועוד כמה קטעים בלתי נשכחים והבנתי. הפסדתי את יוסי בנאי בחייו. הוא גדול. בסדר, בסדר, גם הגששים הם ליגה. השירים של הגששים מהתקליט הראשון שווים ערב קריוקי. וגם שירה בציבור זה לא כזה גרוע. תלוי מי מנחה, בכל זאת. 

וזה סימן ברור של הזדקנות. במובן החיובי של המילה. לחזור לאהבות הנעורים בלי להתנצל. לראות את הגיל בגובה העיניים, אצלי ואצל חבריי. ולהבין, שאחרי הכל, רב המשותף על המפריד.

אז אידיש כנראה כבר לא ייצא בגלגול הזה, אהבה למוסיקה קלאסית ירשתי מאמא שלי, אין מה לעשות ואין מה להתנצל ו..תנו מקרופון, אני חוזרת לשירה בציבור כבר בשבועות!