כשאני מגיעה למקום של סיום

למרות הבטחון שקו הגמר ממש מולי
פתאום צצים מלא סימני שאלה

כאילו קול פנימי שלי לא סומך על תחושותיי

אני שואלת את עצמי אוליי כדאי לי "למשוך" עוד קצת

בשביל שאוכל להפיק דבר מה נוסף מהדרך רגע לפני שהנוף מתחלף

ואוליי זה בכלל פאטה מורגנה ועצי התמר שברקע ליד המעיין המזוקק

הן רוחות הרפאים של תשוקותיי, מהוויי ומשאלותיי.

מנסה לפתוח חלון בראשי

להפוך ברעיון להזיז מעט את התחושה הסוביקטיבית

ולתת לקמטי המחשבה לסרטט אפשרויות נוספות.

משהו בי רוצה להשען על ה"מוכר"; לשבת עוד קצת תחת עץ התאנה

להינות מצל העץ שפרותיו בטעמים של הארות שהתאקלמו בי ביום האתמול

לתת לעצמי אשליה של שייכות לדקת חסד נוספת.