ידעתי שלא נמצא חנייה, זה היה קרב אבוד מראש וכל החניות מסביב מלאות עד אפס מקום. כשזה אבוד זה אבוד, אבל ככה זה שיש תערוכה שכל עם ישראל בא לראות באיזה יום שבת לוהט במיוחד. אני בדיוק מתכוון לקחת ימינה ולנסות את שארית הפליטה של חניון גני התערוכה. יש שם ניידת משטרה על האי תנועה והנה אחת שוטרת יוצאת מהניידת בעצבים, אוחזת בעוד יותר עצבים את המגה-פון ושואגת שהפנייה ימינה נחסמת ברגעים אלה ממש. עכשיו אני בכלל מסודר וכל הבניין שבניתי על החנייה מתמוטט בשנייה. "יללא סעו סעו, למה מי שפונה לי עכשיו ימינה חוטף דו"ח!" תהיתי מה היה ציון הגמר שלה בשיעור על המגה-פון, ואם היה לה מסטיק בפה תוך כדי כי זה מתבל קצת את האיום. ועל זה נאמר - לתפארת משטרת ישראל.

אחרי שאבדו כל תקוותי נאלצנו להקיף חצי תל אביב ולנסות לשפר עמדות בבפנוכו של איזו שכונה באיזור מעוז אביב, החיפושים נשאו פרי ובסוף מצאנו. חיממתי את עילי כל יום אתמול על התערוכה הזו, שמעתי לא מעט פרסומות ברדיו כל השבוע על תערוכת חיות הבית שתתקיים בשבת, אבל לא שיערתי שיהיה כל כך חם. התמהיל הזה של שרב פלוס אלפי ישראלים פלוס כמה מאות כלבים וחתולים פלוס תורים נצחיים בכניסה הוא אכן הקוקטייל המנצח ליום שבת חם, חם מאוד. עכשיו יש לנו רק איזה כמה מאות מטרים ואנחנו בקופות. התורים? חכו חכו!

הנה אנחנו צועדים בחום אל עבר הקופות. אני עם תיק על הגב וילד שמחזיק לי את היד, הוא אוהב חיות, וחיות בית בפרט. אני? אני שם בשביל האנשים, וזה הולך להיות שווה כל שקל. פתאום צפירות מאחורינו, ושוב צפירות אבל יותר קרוב מאחורינו, וזה לא מפסיק. צופרים וצופרים ואולי שווה לבדוק? אני מסתובב והנהגת? היא מסמנת לי עם היד לגשת, בלונדינית יפה כזאת בתוך אוטו קטן ואדמדם. "סליחה, אתם בדרך לתערוכה של החיות?" האמת שלא, יש לי סתם נטייה ללכת עם הבן שלי באמצע השרב ולחפש את עצמנו - אבל הייתי נחמד והשבתי לה שכן. "תגיד איפה כדאי לחנות? אין שם חנייה כבר נכון? אולי אני אפנה עכשיו ימינה מה אתה אומר? כן אני אפנה נכון כדאי לי?" טוב שאלת כל כך הרבה שאלות וענית כל כך הרבה תשובות באותו משפט - לא נותר לי אלא לברך אותה, להנהן בראשי לאות הסכמה, חיוך קטן ואולי קצת להתבאס מזה שלא התחלתי איתה, אבל ככה זה שאתה פלגמט. במקרה הטוב מקסימום איזה טור במדור יחסים ב-YNET  אבל זה לא באמת קשור עכשיו נכון?

היה את התור של אלה שהזמינו כרטיסים דרך משרד הכרטיסים, היה את התור של המזומן, היה את התור של כרטיסי האשראי, היה את התור של אלה שרבים, והיה את התור של המזפזפים - אלה שעמדו בתור של המזומן, אבל אז הם הצליחו להתארגן על איזה כרטיס אשראי של ישראכארד וזה שלושים שקל פחות - מה לא תקחו? עמדנו אולי איזה חצי שעה בתור. שבע מאות ישראלים, אלף תורים וכל אחד עם התור שלו. אם היו ריבים בתורים?!?! ברור!" ארוך ארוך ארוך אבל תמיד זה משעשע מחדש. "תגיד כמה עולה כרטיס? מה, אבל באינטרנט היה רשום שזה עולה חצי" מה אומר ומה אוסיף - עבד עליכם האינטרנט, רציתם לראות פינצ'רים שחורים במיוחד - צ'למו!

חצי נמסים אנו אוחזים בכרטיסים. אחד לי ואחד לאיזה ילד צמא במיוחד, מרופדים עם חיוך של ניצחון אנחנו נכנסים פנימה. אכן הדוכנים ממוזגים למרות שבחוץ החום היה נוראי והתחלנו בביתן של הכלבים הקטנים. אני מצמיד לשנינו בקבוקי מים קרים במיוחד, קצת נוזלים והרבה גזעים של כלבים שאנחנו רוצים לראות. דילגנו מביתן לביתן, ראינו המון כלבים מסוגים שונים והיה די נחמד ומגוון. ראינו גם המון אנשים מעוד יותר מלא סוגים וזה היה מרתק. אם מטרת התערוכה היתה להגביר מודעות לאלה ההולכים על ארבע, זה הצליח להם בענק. עם ישראל בהמוניו צועד מביתן לביתן ומצטלם כמעט עם כל כלב שהוא רק יכול וזה כולל גם את החתולים - הנה זה בא.

בביתן החתולים זה היה קצת אחרת. שקט יותר, מסודר יותר ומיילל יותר. לכל חתול צמוד הרוסי שלו - וכן יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהם על חתולים, ואני דווקא מפרגן כאן כי זה עסק לא פשוט להחזיק חתול - מנסיון. אבל ניכר כי העלייה הרוסית שולטת כאן בגאון בכל מה שקשור בפרוותיים וזה כולל כאלה נטולי פרווה לחלוטין. אפילו הכריזה לתחרות של החתולים היתה ברוסית, אבל הקנטצ'יק שלי היה מרותק וזה מה שחשוב באמת. בקיצור אהבנו במיוחד את החתולים אבל התביישנו ללטף.

ביתן הזוחלים היה ממש ליד זה של החתולים - אני לא יודע אם המיקום של שני אלה הצמודים היה מכוון אבל היו שם לא מעט זוחלים. ומסתבר שיש לא מעט אנשים בארץ שחוץ מלגדל כלבים וחתולים מגדלים גם באופן מקצועי למדי זוחלים למיניהם - ישמור אותי האל, וחוץ מאיגואנות אז יש לי כמעט הכל טבעי בבית גם. מה גם שאצלי זה גם הולך יותר טוב עם איזה מדביר חרקים מקצועי, סליחה על הערבוב עם החרקים זה תמיד נראה לי מאותה משפחה. דווקא כאן לא התביישנו ללטף כלל וכלל, פשוט כי לא באמת רצינו. יש דברים שבאמת כדאי להשאיר לערוץ המדע, מה לא?

קינחנו במופע ראווה של כלבי זאב מאומנים שהראו את יכולות התקיפה שלהם בשרוולי אימון עבים במיוחד, כן אני יודע, חם וכאלה אבל בסך הכל היה יפה לראות שיש גם גאווה ישראלית בתחום הזה. בדרך החוצה ניסו למכור לנו סוגים שונים של מזון לכלבים, אבל לא היה משהו שנראה לי באמת  שווה אז וויתרתי, גם ככה אנחנו הולכים אחרי זה לאכול צ'יפס וכוכבים. חיפשנו שירותים וגם מצאנו תוך כדי שאנו עדים לאיזו הזייה אלימה במיוחד. טוב הגענו בסוף הדרמה אז קשה לי באמת לנחש מה הלך שם, אבל זה הסתיים כך: "שמישהו יקרא לאבטחה" זועק איזה מישהו בו בעת ששואגות עליו בצווחות איומות שלוש נשים עצבניות במיוחד. "גיסנו, זה בטוח לא היום שלך היום" המאבטחים אכן הגיעו לבסוף אבל אנחנו כבר עמוק בעיניינים בשירותי הגברים. "מה, אם היה תור לנשים? וואו!"

היה חם זה בטוח.

אם נהננו? בגדול כן. המון סוגים של כלבים ושל חתולים וגם חלקם של הזוחלים לא קופח. בין לבין היו כמה מופעי ראווה, כל מיני פעילים למען זכויות של בעלי חיים. לא שמתי לב אם היו שם כאלה מהעמותה של נגד פיטום אווזים אבל זה כנראה כבר לא באופנה. האנשים אתם שואלים? אין על להיות ישראלי!

עמית