ושוב אני מוצא  את עצמי באחד המפגשים השמאנים באיזה יער נידח בארץ, מול המדורה. בעיניים עצומות אני עושה מה שאומרים לי: משליך חופן קמח תירס צהוב לאש, ומבקש משאלה. בחודש שעבר עשיתי בדיוק אותו דבר, אך אז נאמר לי להשליך חלוק נחל לתוך מעיין בצפון הארץ. גם אז עצמתי עיניים וביקשתי את אותה משאלה בדיוק. זו שביקשתי לפני חצי שנה. ולפני שנה. ולפני שנתיים: שתיכנס לחיי סוף סוף אישה אוהבת, שאוכל לחלוק אתה את חיי!

וזה לא קרה. שוב ושוב הגעתי למפגשים, שבהם אנשים מוזרים בגלימות ומטות מקושטים בנוצות, הביטו בי בעיניים טובות שופעות חמלה, והבטיחו לי, שאם אאמין, זה יקרה. כל שעליי לעשות זה פשוט לשים את הקריסטל הירוק או הכחול על לוח לבי, ולבקש. להקשיב לדיסק עם המוסיקה פותחת הלב, ולבקש. לחבק עץ, ולבקש. לפסוע יחף על אימא אדמה, ולבקש. זה יקרה בטוח! אבל זה לא קרה.

מה עוד צריך גבר בן 50 לעשות כדי למצוא בת זוג לפרק ב? יש משהו שלא עשיתי? אני כבר לא מדבר על כל הנסיעות שעשיתי לעיירות פיתוח בדרום הרחוק, לבאבא הזה, לרנטגן ההוא, לרב הצדיק הזה, למחולל הפלאים ההוא. נסעתי, חיכיתי בתור וביקשתי. הגעתי לגדולי הקבליסטים שפשפשו בספרי הקבלה והבטיחו לי שאם רק אחזור על המשפט המסוים הזה  7 פעמים ביום, הרי שהאנרגיה המופלאה המוצפנת בו, תגשים את משאלתי. זה לא קרה.

וכעת הגעתי לתחנה הסופית. כי אם גם השמאנים לא מסוגלים להגשים את משאלתי, אז באמת, לא נותרו יותר תחומים בלתי רציונלים שיכולים לטפל במשאלות. זו הסיבה שאני ממשיך להיות כאן גם אחרי שנתיים שבהן לא קרה כלום. אני נוסע לטקס אחר טקס, הולך לסדנה אחרי סדנה, ומה התוצאה? אני עדיין לבד. מילא אם הייתי מכוער ומשעמם. אבל אני יודע שאני נראה מעולה, ואיש שיחה מבריק. אני מצליח בעבודתי כמהנדס, מצייר בשעות הפנאי, צופה בסרטים אמנותיים ומשחק כדורסל. מה לעזאזל עוד צריך כדי למשוך בת זוג לפרק ב?

הייתה איריס, אבל הילדים שלה לא סבלו את הילדים שלי. הייתה ירדן, אבל הבוהמיות שלה שברה אותי. עם כל הכבוד, אני ממש לא נהנה בגילי ללכת לאיזה בר אפלולי ולראות להקת רוק כבד שקורעת לי את עור התוף! הייתה שרית, שלא יכולתי לדבר אתה על כלום חוץ ממזג האוויר. יעל עם הפתיל הקצר, שבאמצע המשפט שלי, כבר ראשה הסתובב לצד השני בהבעת קוצר רוח. לידיה הנודניקית. רוח'לה הדבק, שהייתי צריך לתת לה דין וחשבון כל שעה עגולה איפה אני ומה עשיתי. אחרי כל רומן הייתי בטוח שהנה עכשיו תגיע האישה האמיתית שלי. זאת של פרק ב'. אבל זה לא קרה.

אני מסתכל כמהופנט בלשונות האש האדומות-זהובות של מדורת השבט. האמת, בלי שום קשר, אני די אוהב לבוא למפגשים השמאנים. אווירה נעימה, פנים מאירות , חיוכים, אנרגיות טובות. כל כך שונה מהאווירה הבורגנית במגדלי דן, שבהם אני מתגורר, ובטח שונה מהאווירה במשרד המהנדסים ב"בבית אפריקה", בתל אביב. פה לפחות אני מרגיש רגוע, נינוח ובמצב רוח טוב.

 אני מתלוצץ עם השמאניות, הלבושות חצאיות מקסי ססגוניות, ועל כתפיהן צעיפים מרהיבים. שיערן ארוך ופזור, בלי קשר לגיל. הן כל כך נשיות! כמה חבל שהן לא בשבילי. לא בא בחשבון שתהיה לי בת זוג שמאנית. מה, נפלתי על הראש? אני צריך בגילי לעבור לאיזה ישוב נידח בדרום או בצפון, להפסיק לאכול בשר, לעבור לחלב סויה , להחליף את הוולווו שלי באופניים כדי ששכבת האוזון לא תיפגע, ולישון בבית עם כל מיני נוצות, קמעות, וחפצים משונים על הקיר? לא, תודה!

אחרי הטקס, אני מתעודד. אולי הפעם המשאלה שלי תתגשם? הרי הפעם השלכתי חופן קמח תירס אינדיאני מקורי למדורה, וידוע שהאינדיאנים חזקים מאוד בכשפים. אני הולך לבקר את דוכן המאפים של "רוקדת באחו". מספרים שפעם קראו לה מיכל והיא עבדה בבנק. ואז התגרשה, הלכה לגור בשמורה האינדיאנית בארצות הברית, וחזרה משם שמאנית. היא מתמחה במאפה עוגיות. לאף אחד אין מושג מה סוד העוגיות המשגעות שהיא אופה, והיא לא מספרת. טוענים שאלה עוגיות כשפים."רוקדת באחו" אופה את העוגיות שלה, לדבריה, בהתכוונות, והיא מכניסה לכל עוגייה רצועת נייר עם מסר אישי . כבר מזמן אני לא מתייחס לשטויות הכתובות שם, אבל העוגיות טעימות בטירוף!

 האמת שגם אני די אוהב לשוחח אתה. היא גבוהה, מלאה במקומות הנכונים, שיערה ארוך, שחור וחלק, ופסי שיבה בו, שהיא לא טורחת לצבוע. את השמאנים זה לא מפחיד להזדקן. אם אני לא טועה, יש להם איזה קונספט שזה אפילו מעורר כבוד.  בכל אופן, אני די נהנה לדבר עם "רוקדת", כי היא לא טוחנת לי את המוח כמו נשים אחרות, אלא רוב הזמן מקשיבה לי בחיוך מסתורי. לעתים אומרת מילה או שתיים. ותמיד אלה מילים לעניין! אני לא ממש יודע הרבה עליה, לכן בכל טקס אני מנסה להכיר עוד צד אצלה.

אני נוגס כעת בכל פה בעוגיית הכשפים שלה. היא מוכנה רק לגלות לי שמדובר במתכון אינדיאני סודי, שכולל הל. אני די משתומם. עד כמה שאני יודע, הל שמים בקפה שחור, לא? מה פתאום בעוגיות? אבל אני לא אומר כלום, אלא אוכל עוד עוגייה. אני שולף את המסר האישי ממנה רק בשביל הבידור, כשלפתע אוחזת הרוקדת בידי ועוצרת אותי מלקרוא אותו!

אני לא מבין כלום. איך מסר שכתוב על פיסת נייר בתוך עוגייה, יכול לשנות את חיי? מה יש שם, כתובת של בת זוגי הנכספת? אי מייל שלה? מספר טלפון? רוקדת ממשיכה להחזיק את פיסת הנייר הצרה בידה, ממאנת למסור לי. "תחשוב טוב-טוב", היא חוזרת על דבריה בהדגשה מיוחדת. "אם תקרא את זה, כבר לא תהיה דרך חזרה....".

אני חוטף את המסר מידה, וקורא אותו בשקיקה: "הדברים תמיד מסתדרים לטובתי, גם אם אני לא אוהב את המציאות". גל של אכזבה מכה בקרביי. זה הכול? מה כבר יש כאן? "אוי, באמת!", אני אומר לרוקדת."אפשר לחשוב, מסר המאה! ואת זה לא רצית שאקרא?". הרוקדת שותקת. אמרתי לכם שהיא לא מדברת הרבה בדרך כלל. אחר כך היא אומרת בקול שקט: "גם אם אתה לא אוהב את המסר הזה, הדברים יסתדרו לטובתך".

אני חושב על מה שאמרה לי ולא מוצא שום משמעות בזה. בזה אחר זה אנחנו נכנסים למכוניות ושמים פעמינו הביתה, לאזור תל אביב. יש לפנינו עוד נסיעה של שעתיים לפחות. כן, אם נתחיל לנסוע...כי מסתבר שהקודן הארור של הוולוו החדשה שלי עושה לי בעיות. אני מתקתק את הקוד ומתקתק, והמכונית נשארת דוממת וכבויה! יכול להיות שזה לא הקוד הנכון? אני מפשפש בכיס המכנסיים שלי כי ברוב זהירות הכנסתי את הקוד לנייד שלי. אבל אני לא מוצא את הנייד הארור! המדורה כבר כבתה ובחושך הזה מי יכול למצוא משהו? אולי זה נפל לי ביער? אני סורק את האדמה כמו משוגע, ואין שם כלום!

לעזאזל עם הטקסים האידיוטים האלה! כבר מזמן הייתי צריך להבין שהם לא בשבילי! אני תקוע בחור הארור הזה בדרום, בלי יכולת לזוז! מה עושים עכשיו? בזה אחר זה עוזבות המכוניות את המקום. אני לא מוכן לזוז בלי שאמצא את הנייד שלי, וממשיך בחירוק שיניים לחפש ולחפש בין רגבי העפר שליד המדורה. השמאנים עסוקים בניקוי המקום, עוד קונספט שלהם של טיהור אימא אדמה....אני בקושי זורק מבט לעברם. אני לא מוכן להנחתות הגורל האכזריות האלה! חייב למצוא את הנייד ולעוף מכאן ויהי מה!

"אתה יכול לישון אצלי ומחר בבוקר, כשיהיה אור, בטוח נמצא אותו", אני שומע את קולה של רוקדת."את גרה לבד?", אני מתפלא. כרגיל, היא לא מפרטת. "יש לי מקום", היא אומרת בקיצור. בלית ברירה אני הולך אתה. ריח משכר של מרווה בתוך הבית. נרות זעירים דולקים בכל חדר. היא מציעה לי מזרון על הרצפה בחדר האורחים. פורשת עליו סדינים צחורים. "לילה טוב", היא אומרת. אני נרדם בשניות. בחיים שלי לא ישנתי כל כך טוב!

ציוץ ציפורים מעיר אותי. לא זוכר מתי שמעתי ציוץ ציפורים לאחרונה. אני פותח את החלון לרווחה אל מול נוף מרהיב של יער. רוקדת עומדת בפתח, וספל צ'אי מהביל בידה. "רוצה ללכת לחפש את הנייד שלך?", היא שואלת. "עוד לא...", אני שומע את עצמי אומר, להפתעתי. "מה בוער לי? בואי שבי לידי ונסתכל יחד בנוף המהמם הזה"."נראה לי שהעוגייה שלי כישפה אותך", היא אומרת, ומחייכת את חיוכה המסתורי. אני נזכר במסר של העוגייה, ומחייך גם אני.

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

*  הסיפור נכתב כמחווה לקהילה השמאנית "הרוח הגדולה" http://www.shamansvision.com/homepage.php?category_id=2