מאחורי עץ העבות שעליו חרוט שמי באותיות עקומות

מציצות מחשבות פרא אודות עתיד, תקווה, יאוש ואמונה

רוקדות כאינדיאנים באקסטזה

מפחידות את חיות היער הנסות לכל עבר ברחש נורא

נתתי לך לחדור לעיניי, להתהלך על שביל שמוביל לסודותי הכמוסים

לא השכלתי לראות חוסר בשלות שהוצפן תחת שריר מפותח

ניסיתי להתגמש, להתאים מציאות לנעל מזכוכית שהונחה למולי

לדמיין שיש דרך חלופית לצעוד בה

דווקא עכשיו כאשר שיחדתי את שומרי החשד

וגרמתי להם לצעוד צעד לאחור

גיליתי שהרגעים שהיו משמעותיים לי שכל כך טרחתי לנצור נשכחו

שמשמעותי מאבדת לאט לאט מצבעה עד שקיפות לבנה

וכשאני זקוקה לדבר,לפרוק, להדהד קיומי אני מוצאת עצמי לבד 

נחילי סימני שאלה עולים ומכסים את האדמה עליה אני דורכת

מאלצים אותי, לחשוב, לחקור , להעמיק בתוכי לגבש קול פנימי

הפוקד עליי לסובב את הגב

וללכת