לפעמים אני מוצא את עצמי במרדף אחרי הכסף. טוב, מי לא? כל אחד רוצה להשיג את העבודה הכי רווחית, כולם רוצים איזה שני מיליון בחשבון בנק, להתעורר בבוקר ולא לראות מינוס ליד החשבון העובר ושב, להרגיש שכל דבר שאנחנו רואים הרחוב יכול להיות שלנו רק אם נרצה. אבל אחרי מרוץ שכזה אחרי הכסף, נשאלת השאלה למה אנחנו צריכים אותו? מה נעשה עם הכסף הזה?

בסוף שבוע הזה אני וחברים שלי ארזנו דברים, לקחנו אוטו ונסענו לצימר בצפון. אחרי נסיעה מייגעת של תמונות, דיונים על זמרים שנעלמו, שינה, חיפוש אחרי מקום לעשות קניות ו"חפש את המטמון" רק צימר סטייל, פרקנו את הדברים. שתי שניות אחרי זה, אחרי שבדקנו את הצימר וכל מה שיש בו, נסענו ליעד הבא שלנו.

אנחנו החלטנו שהנסיעה שלנו לצפון תהיה נסיעה טובה. לא נבזבז זמן בשטויות, אלא נעשה אטרקציות שלא יצא לנו לעשות המון זמן. אנחנו (טוב, האמת שחברים שלי, אני הייתי עמוס בלימודים וצבא) תיאמו עם אנשים, קבעו זמנים במקומות שונים, בדקו מחירים, ראו פעילויות, ועשו לו"ז לתפארת של מה שאנחנו הולכים לעשות בצפון. במילה אחת – כיף!

אז היעד הראשון שלנו היה לעשות קניות לארוחת שחיטות "אל האש" סטייל. אבל מה לעשות, כמו כל תייר בעיר לא מוכרת, לא מצאנו את הידיים ואת הרגליים ומצאנו את עצמנו מבזבזים שעתיים רק למצוא מקום עם אוכל טוב, ושעה של קניות לסופ"ש שלם. אבל עכשיו שאני רואה את זה, זה היה שווה את זה. חזרנו לצימר, סידרנו את המנגל, הדלקנו גחלים, ניקינו רשתות, התלכלכנו כמו פועלים, נפנפנו בשרים, סדרנו שולחנות ועשינו אחלה ארוחת ערב באוויר הנקי של הצפון על רקע הכינרת. זה היה מושלם. כולם תרמו יד פה ורגל שם כדי לעשות את זה ככה, ולדעתי זה מה שהפך את הארוחה לכל כך נהדרת. אפילו הכלבים שעברו שם ישבו איתנו ואירחו לנו חברה. טוב, אולי זה בגלל הבשר, אבל מה אכפת לי, זה היה נחמד.

עם אוכל טוב בבטן, התחלנו לשחק משחק קלפים בחוץ (קנסטה למי שמכיר), ואחרי שהיינו גמורים הלכנו לישון. בבוקר, אחרי קפה וארוחה טובה וקצת שרופה (ומלחמות "נו עוד 5 דקות") יצאנו ליעד הראשון – מסלול טרקטורונים. אחרי ניסיון כושל אחד, הייתי ממש מפוחד מהרעיון. "למה אני צריך את זה עכשיו?" אמרתי לעצמי "לעשות לעצמי עוד פעם פדיחות מול החברים, לנהוג בטרקטורון כשאני בקושי נוהג על אוטו, ועוד עם מישהו מאחורי?" אבל חברים שלי לא ויתרו לי, ואמרו לי ללכת על זה. וחברים, אני חייב לומר לכם, שכמו שילד לא מבין כמה ירקות טעימים עד שהוא טועם אותם, ככה מבוגרים לא מבינים כמה דברים כיפיים עד שהם עושים אותם. המסלול התחיל בכבישי וחלק. דהרנו דרך פרדסים, כבישים מהירים, שדות ומקומות ישרים. אחר כך הגיע החלק האתגרי ונסענו על נחל יבש כשהוא מלא אדמת טרשים. בין קפיצה לקפיצה, משתדל להישאר חיי, ואחר כך מאוזן, הצלחתי לעבור את המסלול. למעט תקרית אחת שכמעט התהפכתי ואני וידידה שלי קפצנו מהטרקטורון, אפשר לומר שאני נהג לא רע. טוב, מצד שני, אחרי שכמעט התהפכתי עם טרקטורון, אני יכול להבין אם לא תרצו לנסוע איתי.

היעד שאחריו היה אמור להיות שיט קיאקים, אבל מסתבר שפספסנו ממש בקצת את השעות פתיחה ונאלצנו לדחות את הפעילות. חזרנו לצימר, ואני התחלתי להכין את שיעורי הבית של במתמטיקה. "אם אני לא אאבק עם מים זורמים, לפחות אני אאבק במשוואות מגעילות" חשבתי לעצמי וחברים שלי קפצו לבריכה. אחרי חצי שעה, ידידה שלי הגיעה ושאלה אותי אם אני רוצה לבוא לסאונה. באמת ניסיתי לסרב, אבל תגידו, מה יותר עדיף, משוואות טריגונומטריות, או סאונה וג'קוזי? אז קפצתי לבריכה, לסאונה ולג'קוזי, ואחרי שראיתי שנהיה מחשיך חזרתי לשיעורים.

יום אחרי, אחרי ששוב עשינו ארוחת בוקר מסודרת וריבי "נו עוד דקה! רק לסיים את החלום!", הלכנו ליד הבא, צוק מנרה. הגענו למקום ומצאנו הר (מפתיע אבל הגיוני), ועשינו אומגה, נסיעה אתגרית ואפילו עלינו על המצפה לראות את הנוף. בדרך לכל דבר, המצלמה שלנו עבדה שעות נוספות. המבקרים האחרים נאלצו לשמוע דברים כמו "צלמי אותי! צלמי אותי", "עכשיו, צלם אותי כאילו אני רואה משהו מגניב", "ועכשיו צלם אותי ככה, וככה, ועכשיו ככה". מרוב תמונות, בקושי ראינו את הטיול, אבל גם ככה לא היה יותר מידיי מה לראות ככה שיצא מגניב. הנוף באמת היה מהמם, והפעילויות היו נחמדות, אבל שוות לילדים עד גיל 16. להגיד לכם את האמת, שווה לנסות, אבל אפשר לוותר. מה שבאמת עשה לי את המקום הזה למעולה היו החברים שלי, שלא הפסיקו לי לחייך, לצחוק ואפילו ליהנות.

יצאנו מהצוק, והבנו שיש לנו הרבה זמן עד שנגיע הביתה, והחלטנו שאנחנו ממש רוצים את השייט קיאקים. נסענו למקום ההוא שוב, ועכשיו ב14:00 נראה אותם סוגרים לנו שוב! הזמנו מקום, לקחנו מספר, עלינו לאוטובוס הקטן לאתר בו הקיאקים היו. טוב, אז אולי לא היו בקיאקים פיראטים, והנהר לא היה ממש גועש, אבל היה לנו אחלה זמן איכות וויכוחים "רגע מי משיט את הקיאק?!". הנוף הפסטוראלי שהשתלב ביותר מידיי טבעיות עם אנשים שעשו על האש השרה שלווה על כל החבורה, והחלטנו לחשוב לאן נלך לאכול. הגענו לסוף, אספו אותנו לגדה וחזרנו לאוטו, מחפשים אוכל.

אם פעם היה קשה למצוא אוכל כי היה צריך לצוד ממוטה, היום בשבת בצהריים קשה למצוא אוכל כי אין חנויות פתוחות. טבריה ממש רחוקה מלהיות תל אביב, ובטח שהמסעדות שלה. אחרי מסע מפרך לא מצאנו מסעדה לאכול והתחלנו לנסוע לכיוון הבית, מתפללים למסעדה נורמאלית בדרך. ומצאנו. נכנסנו למסעדה ערבית נוצרית שהגישה אחלה בשר, ומצאנו את עצמנו מקנחים עם בווריה מענגת. אח... הטעם, השובע, התה בסוף התשלום ביציאה. היה שווה את הרגע.

חברים שלי הקפיצו אותי לדירה, שיחקנו כמה משחקים בXBOX, ונפרדנו לשלום. ועכשיו, כשאני כותב את המילים האלה, אני יכול להגיד בוודאות. אתה יכול להיות המיליונר הכי עשיר, בעל הנכסים הכי מבריק, ואפילו לפרקון עם קדרת זהב, אבל אם אין לך על מה לבזבז אותו, הוא שווה בדיוק כמו פיסת הנייר שעליו הוא הודפס או כמו האבן שליד אותה פיסת זהב. מה שגורם לכסף להיות כל כך מוערך זה היכולת לקנות חוויות כאלו, שנצרבים אחר כך במעשיות שמספרים לילדים. בסופ"ש הזה בוזבז כל כך הרבה כסף, נקנה כל כך הרבה "שטויות", ובכל זאת, אני שמח "שבזבזתי". כי על כל בזבוז כזה, רכשתי רגע אחד יותר. רגע אחד שהפך לחוויה מענגת.

אז בפעם הבאה שאתם הולכים לעבודה, מקבלים משכורת או סתם חוסכים כמה מזומנים, תחשבו טוב על מה אתם מוציאים את הכסף ועל מה אתם חוסכים. אולי, אבל רק אולי, שכחתי בשביל מה אתם קמים כל יום לעבודה. עכשיו, שאני עברתי את הטיול הזה, אני יודע בדיוק למה אני צריך לחפש עבודה. לא כדי להיות עשיר, אלא כדי שאני אוכל לבלות עם החברים שלי יותר.

שיהיה לכולם שבוע טוב, ותשאירו תגובה אם אהבתם :)
שלכם, האיש הכחול.