אמצע הלילה ואני יושבת ומחפשת. העיניים מתרוצצות על המסך, כאילו איבדתי משהו. כשמתחיל לשעמם אז אני עוברת לטלויזיה, כאילו שם הגאולה, וזפזופ בין הערוצים הוא התשובה. אבל זה אותו סיפור. שום דבר לא משביע את רצוני. "מה אני מחפשת לעזאזל??" אני חושבת לעצמי, וממשיכה להעביר ערוצים בקצב אחיד. זה נראה כאילו אני במסע בעקבות משהו שעוד לא המציאו, זה כל כך מטריד את מנוחתי ואני חייבת לחפש כל הזמן. אני לא מצליחה להבין למה – איך זה שאני מחפשת תשובה ולא מוצאת??יכול להיות שזה בגלל שלא ממש ברור לי מה אני מחפשת?? יכול להיות.אולי מפחדת לשקוע לרגע?? אבל יכול להיות שזה בדיוק הזמן, לעצור את הקצב המסחרר של החיים. לקחת נשימה עמוקה ולהיות קצת יותר מחושבת, קצת פחות לחוצה והרבה יותר מרוצה. אז אני מחליטה לקחת פסק זמן. עוזבת את המחשב, גוררת את הכסא הלבן והולכת לעבר הדלת הירקרקה. מתיישבת לי בחוץ ועוצמת עיניים. נושמת נשימה עמוקה ושואפת לריאותיי את השקט והרוגע. את האוויר החמים קריר, הנקי הזה – כמו שיש רק פה. ככה אני מתמלאת באנרגיות טובות. רגע לפני שאני נסחפת חזרה לאותו קצב מסחרר, אני עוצרת מחייכת לעצמי, חיוך קטן ומסופק, כזה שגורם לי להבין שבעצם טוב. אני נכנסת חזרה, מתיישבת על אותו כסא לבן, חוזרת לאותה נקודה, כמעט. רק הפעם מלווה בחיוך קטן. ממשיכה לחפש. אני עדיין לא יודעת מה, אבל לא אכפת לי. אולי זה באמת משהו שעוד לא המציאו. ואם זה כך אז אני בטוחה שאני אגלה אותו. אבל זה כבר פחות משנה כי לא משנה מה זה יהיה, אני כבר אמצא. |