בתרגיל הזה נצטרך לעשות את מה שכבר עשינו בשבוע השני: הפרדת התוך מהקליפה. שם כיננו זאת הפרדה של המתנה מהאריזה והפעם פורטגנג משתמשת בדימוי קולינרי יותר – הפרדת החלמון מהחלבון. הפעם נעשה זאת ביחס לחלומות שהיו לנו או יש לנו (אותם, כזכור, היינו אמורים לרשום בשבוע שעבר). הטענה היא שלעתים לחלומות שלנו יש צורה חיצונית שעשויה להסתיר את המהות האמיתית שלהם. הצורה החיצונית – העטיפה - לפעמים בלתי אפשרית או בלתי מתאימה אבל זה לא אומר שהיא לא כוללת בתוכה גרעין מהותי יותר, שאותו אפשר וכדאי להגשים. העטיפה החיצונית – ה"חלבון" - של החלום היא ה"מה?" – להיות מרי פופינס, להיות ציירת, לכתוב ספר תיאורתי. ה"חלמון", לעומת זאת, הוא ה"מי?" - מי אהיה אם אכתוב ספר תיאורתי?. במלים אחרות, הצורה החיצונית עוסקת במה נעשה ואילו הגרעין במי שנהיה כשנעשה זאת. כפי שכבר ציינתי בפוסטים קודמים, זו לדעתי ההבחנה החשובה ביותר של פורטגנג. העטיפה היא נוקשה במובן זה שהיא מכתיבה דרך אחת בלבד – או שנהייתי ציירת או שלא, או שכתבתי ספר או שלא. לעומת זאת, המהות גמישה יותר וניתנת להגשמה בעטיפות שונות. מה שאנחנו באמת רוצים אינו החלום, אומרת פורטגנג, אלא את מה שהחלום מאפשר לנו וזה ניתן להגשמה בלבושים שונים.
עלינו איפוא לבדוק את הרשימה של החלומות שלנו (אלו שעדיין רלוונטים וגם אלו שכבר לא) ולנסות למצוא מה המשותף להם. כמו כן, עלינו לשאול את עצמנו מה היה מתאפשר לנו אילו היינו מגשימים את החלומות האלו? יש לשים לב במיוחד לתרומה שיכולנו לתרום לעולם. אני חושבת שמבחינתי זה היה התרגיל החזק ביותר. כשניסיתי שוב לבדוק את כל החלומות שלי גיליתי שהמשותף להם הוא הרצון שלי לגרום לאנשים להבין משהו אחרת. לפעמים החלום תופס פן שלילי קצת: להראות לאנשים שהמלך הוא עירום, להרוס דעות דוגמטיות, להטיל הכל בספק, לזעזע קצת. פעמים אחרות הוא יכול לתפוס פן קצת חיובי יותר – "להראות שאפשר לתפור למלך בגדים חדשים" - כלומר להראות שמה שנראה חסר סיכוי יכול להיות אפשרי.
כשגילתי את ה"חלמון" הזה הייתי מאוד נרגשת אבל בהמשך עלו לי המון שאלות: האם אנשים רוצים בכלל שיראו להם שיש עוד אפשרות להבין את העולם? האם יש לי אומץ לעמוד מול ההמון ולצעוק שהמלך הוא עירום או שאני מסוגלת רק ללחוש את זה לעצמי? האם אני עצמי לא שבויה בתוך דוגמות שאני עיוורת ל"עירום" שלהן? האם זה לא ארוגנטי מצידי לחשוב שאני רואה דברים שאחרים לא רואים? |