השנה, החגים, כמו שלא עלינו הצרות, להבדיל, באו לנו בשלשות. ז"א, יומיים רצופים של חג, ואז, כשאתה כבר לא יכול יותר, ומבלי לשאול את דעתך, הייתה נכנסת השבת, בכייף.

אבל אני האחרון שאתלונן. הייתי זקוק לחגים הללו. חיכיתי להם חודש שלם בציפייה מרוטת עצבים. כל המתח שהצטבר במשך כל התקופה האחרונה, הלחצים בעבודה, הכל התפוגג עם התקדש החג. היה כייף לפגוש שוב את החברים בסוכה, בבתים, בבית הכנסת. הסעודות, הקידושים, האוירה המיוחדת, הייחודית לחג הזה, יותר משאר חגי השנה, השמחה שאין כמותה. ואנחנו רק במחצית הראשונה. השיא עוד לפנינו. שמחת תורה מעבר לפינה. ושמיני עצרת.

ואז, כמו תמיד, אז זה יגמר.

אבל לא באמת. משהו מהאוירה הזו תשאר גם אחרי שהאורחים הרבים הממלאים בימים ולילות אלו את רחובות השכונה, יחזרו  למדינותיהם מסביב לגלובוס, והחורף יכה ויעשה בנו שמות. הגרעין המלוכד שלנו ימשיך להתקיים גם כאשר השלג יערם, יקפיא ויעטוף את היקום במעטה לבן ומבהיק של צמר גפן. הפגישות והשיעורים וההתוועדויות בשבת יעזרו לנו להתמודד עם כל הזמן שנותר, עם חילופי העונות, עם החום המתיש והלחות של הקיץ, עד ששוב יגיע חודש תשרי.

אבל עכשיו, אחרי חצות, הרחוב הראשי של השכונה מוצף במאות אנשים, זרקורים רבי עוצמה מטילים סילוני אור, ועל בימת עץ שנבנתה בימים האחרונים עומדים זמרים, מלווים בתזמורות, שרים וחוגגים את שמחת בית השואבה. 

מי שלא ראה את שמחת בית השואבה, נאמר בכתובים, לא ראה שמחה מימיו, ולמרבה הצער, אנחנו לא ראינו, אבל יש פה מספיק חסידים שעושים מאמץ לשחזר משהו ממה שהיה שם, לדעתם, בבית המקדש. הם רוקדים כל הלילה, בשמחה פנימית יוקדת, סוחפים המונים שבאים משכונות אחרות, מרוחקות. אבל גם זה לא יותר מאשר נסיון שחזור של ימים לא ממש רחוקים, שהיו וחלפו, ואולי, הם מקווים, אולי הם עוד ישובו.

ז"א, זו לא ממש נוסטלגיה. השמחה אמיתית. חג הסוכות הוא זמן שמחתנו. נקודה. אבל אי אפשר להמנע מזכרונות נוסטלגיים, מההשוואה למה שהיה פה פעם. היה ואיננו, ומי יודע האם ומתי ישוב.

מי שלא ראה את ההקפות ההם, את השמחה האינסופית הקורנת מהפנים, את הריקודים, הגילויים, בתוך האולם הדחוס עד אפס מקום, את סיבובי הידיים בקצב השיר במהירות הולכת וגוברת ומסחררת, את הקירות הרועדים, את המבט החד, הנוקב, המחשמל, של העיניים הטובות, החודרות, את הברכות ששוגרו לכל עבר אבל נקלטו בידיוק על ידי מי שאליהם הם כוונו. מי שלא ראה את כל זה - הפסיד.

אבל למרבה הפלא, אלפי צעירים שמעולם לא ראו, נמצאים פה. הם באים לספוג מהאוירה. צעירים וצעירות. למה הם באים? זה לפעמים נשגב מבינתי. אני לא נאיבי. חלקם בא כדי לנצל את מה שהמקום הזה, המרוחק מהבית וההורים, מסוגל להציע. אבל זה רק מיעוט. הרוב בא מטעמים אחרים. יש להם גם פה מסגרת לימודים עם פיקוח. חלקם עשה מאמץ, עבר מבחנים קשים כדי לקבל מהנהלת המוסד אישור לבוא הנה. מה זה אומר?

לא משנה, מי אני בכלל שאתהה. אני רק יודע שיש לי במה לקנא בהם. בתשוקה שלהם. ברצון להיות קרובים עד כמה שרק אפשר ל... לא יודע.