דוד, שנים שלא פגשתי אותך. לא שלא היו לי הזדמנויות, אבל ברחתי מזה. כי ידעתי שבסוף פגישתנו אצטרך  ללקק לעצמי את הפצעים כמו כלבה נטושה על הר מירון.

ולא יכולתי לעמוד בפיתוי.

אתה זוכר את פגישתנו הראשונה ? הייתי אז סטודנטית לספרות עברית באוניברסיטת חיפה. שנות ה- 80.

אתה מגיש לי את עצמך בצהוב. ועם הרבה זמן. ואני, מתאהבת מיד. וכשאת בת 20 וגרה בחדר כביסה אי שם במרכז זיו, החלומות נראים כל כך מציאותיים וברי השגה. והלכתי לישון איתך, וקמתי איתך, ובמשך היום חשבתי עליך, ורציתי להיות כל אישה שהכרת פעם, ולא ידעתי שאני מסכנת פה את חיי. בחיי שלא.

ושנים התרחקתי ממך. היו לי מערכות יחסים עם גברים אחרים, אבל אצלם, הנשים היו פחות מסובכות, פחות דומות לי, והם כל כך שונים ממך.

חשבתי שאני מאוהבת בהם. טעיתי. אלה היו פרשיות קצרות של הורמונים. לא מערכות יחסים.

אבל איתך דוד, איתך זו אהבה. ואני סובלת. כמו שסובלים באהבה.

ואתה כמו איזו ציפורן חדה שמגרדת לי בתוך הפצעים הישנים והגלד השברירי נשבר ומוגלה עתיקה מתחילה לנזול החוצה ואין לי תחבושת בהישג יד.

כשאני איתך אני מרגישה בריאה וחולה, מאושרת ואומללה, בוכה וצוחקת, צועקת ושותקת, אישה נוירוטית. אישה.

וחום של כעס ושל חרמנות ושל אמהות עולה לי ללחיים ואני כמו זבוב לכוד בתוך בית סוהר ניאוני.

אתה שורף אותי מבפנים ואני ניגשת למראה באמבטיה לראות האם הפנים שלי עוד קיימים או שנמחקו על ידך ואני מגלה שאני לא יכולה לברוח. לא ממך ולא מבשורה.

ואתה מכיר לי את אורה ואת אברם ואני בורחת איתם, אליהם, ממני, אליך, ממך.

ואני אוהבת אותי ושונאת אותי ושונאת אותך על זה שאני שונאת אותי.

ואז אני נרגעת. שקט.

ואורה קוראת לי בחלום להצטרף אליה. לעלות על ההר. לרדת לתוך עצמי.

להתראות דוד.