זהו הרשומון החמישי אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, שלא נכתבו בתאריך המצוין, נכתבו בסוגריים והם לרוב תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר.
טקסטים שנכתבו בדיעבד, על סמך הזיכרון, בימים בהם התקשיתי להרים את ראשי מהכר, מובאים בתאריך בו אירעו ומסומנים בכחול.על פוליסת ביטוח רפואי וחברות ביטוח13 יולי 2009 יום שני
בשיחת טלפון כואבת (בעודי מנסה לעכל את היותי חולה סרטן, תהליך עיכול שעוד יימשך חודשים רבים), שבאה מתוך עלבון, דרשתי מחברת הביטוח הרפואי שלי, "דקלה", התנצלות ופיצוי על המכתב המעליב והפוגע שנשלח על ידם. להלן נוסח המכתב שנשלח על ידי החברה בתאריך 5 יולי 2009:
"בהמשך לשיחת הטלפון שנערכה בתאריך 01/06/09 יחד עם נציג/ה מהמוקד הטלפוני עולה כי חלית במחלת הסרטן.
על מנת לבדוק את זכאותך לפוליסות שבנדון נבקשך לשלוח מסמך רפואי הכולל תאריך גילוי.
יש להעביר את המבוקש תוך 21 יום מקבלת מסמך זה, במידה ולא יתקבל המידע המבוקש תהיה לחברה הזכות לבטל את הפוליסות שבנדון".
נדהמתי. הרי אני זה, שדיווח לחברה על מחלתי באותה שיחת טלפון. בשביל מה עושים ביטוח ? לפי נוסח המכתב הזה, אם חס וחלילה תחלה, הפוליסה שלך בסכנה. החוצפה לאיים עלי בביטול פוליסת ביטוח ללא שום הצדקה ובצורה הזויה, קוממה אותי. חברת ביטוח שמאיימת על מבוטחיה בשעות הקשות ביותר שלהם אינה ראויה להיקרא חברת ביטוח. (אני שמח שבסופו של דבר הם התעשתו וחזרו בהם, כפי שיתואר בהמשך).
יריב מייק מנכ"ל החברה איתה אנו עובדים בעסק, חזר אלי. (כנראה שהשארתי לו הודעה). עדכנתי אותו על מצבי הרפואי. דוד דהן פקוד שלי לשעבר התקשר לשאול לשלומי. דוד הוא אחד מבין מעט אנשים שלא עולים כסף, אך שווים זהב. רוב האנשים נטשו (מתברר שכך הרגשתי אז ואינני משנה את הניסוח). האם בעתיד אני אהיה טוב מהם ועדיין אוהב את עצמי כמו שצריך? (אהבתם של האנשים אלי היא כנראה נושא משמעותי ובעל השפעה רבה על חיי, בלי שאנתח אותו בצורה מספקת).
בערב יצאנו לפאב האירי "דבלין", כמעט חיים. ישבנו על כסאות בר גבוהים ללא משענת. שתינו את הבירה האהובה עלינו, לף בראון, ואכלנו דג מלוח מסוג מאטיאס, פלטת ירקות וגבינה מלוחה. (במשך כחודשיים התפריט שלי התבסס על דג מלוח מסוג מקרל לארוחת צהריים ופחית משקה אנרגיה, אנשור בטעם שוקולד, אחת בבוקר ואחת בערב).14 יולי 2009 יום שלישינציגת חברת הביטוח "דקלה" הודיעה לי טלפונית, שישלח אלי מכתב התנצלות. אכן היגיע מכתב שניתן לראות בוו מכתב התנצלות. להלן הנוסח שלו.
"בהמשך לפנייתך בנושא שבנדון הריני להודיעך בזאת כדלקמן:
1. ראשית, ובהמשך לנאמר בשיחתך עם הגב' תמי וקנין, ברצוננו להביע את התנצלותנו הכנה
על אופן הטיפול במידע הרפואי שהתקבל.
2. לגופו של עניין, ולאור המידע הרפואי שהתקבל הנך זכאי לכיסוי המוצע במסגרת פוליסה זו
עם החרגה לכיסוי למקרה ביטוח הנובע ממחלת כליות ו/או דרכי שתן בכפוף לתנאיה וסייגיה
של הפוליסה.
אנו מאחלים לך בריאות איתנה ונשמח לעמוד לשירותך בכל עת"
הסתפקתי במכתב זה ולא דרשתי פיצוי על ההתנהגות המזלזלת. אומנם עקשנותי הם שם דבר, אין לי עודף אנרגיות, אחרי הכול יש לי מלחמה יותר חשובה, המלחמה בסרטן. כל מה שרציתי היה, שתופעה מכוערת כזו של זלזול בחולים מבוטחים לא תחזור על עצמה. חברות הביטוח חייבות ללמוד לכבד את המבוטחים שלהם במיוחד בשעת צרה. אני מתרשם, שחברות הביטוח מטרטרות את החולים ובמקום להקל עליהם בזמנים הקשים ביותר, הן לא פעם מתעמרות בהם. יחד עם זאת, אני חייב לציין לזכות חברת "דקלה" שכל תביעותיי, במסגרת הפוליסה כמובן, נענו בסופו של דבר.
אני ממליץ לכל אחד לבדוק את פוליסת ביטוח הבריאות שלו. (לצערי אני מודע לכך שלא לכולם יש כזו). אינני יועץ ביטוח, אך אהיה זה חכם מצדכם, שהפוליסה תכלול סעיף של פיצוי חד פעמי בגין "מחלה קשה". זאת בנוסף ליתר הסעיפים החשובים של השתתפות בניתוחים, בבדיקות, בתרופות וכדומה. האמינו לי, שפיצוי חד פעמי גבוה אינו בגדר מותרות. הטיפול במחלה לאורך זמן מביא בהכרח לגידול משמעותי בהוצאות מחד, והקטנה דרמתית בהכנסות מאידך. בנוסף, זה מאפשר לחולה לעסוק ולהתמקד בשרידות ובריפוי ולא בקיום הכלכלי. לי לא היה סעיף כזה בפוליסה. (בהמשך הדרך הקדשתי ברשומון פרק נרחב יותר להיבטים הכלכליים של מחלת הסרטן).
בוקר, פיזית מרגיש בסדר גמור, אבל לא רוצה "לפתוח פה לשטן". מרגיש עייפות. ישנתי עד השעה שלוש לפנות בוקר והתעוררתי. אני משלשל, אולי בגלל מה שאכלנו אתמול בפאב "דבלין", נעקוב. (אם הזמן למדתי ששלשול ועצירות, הינם חלק מהמחלה בתגובה לאלף ואחת סיבות שונות ומשונות).
ערב, עצבות ודאגה נפלה עלי. אולי כי אני לא מבין את תוצאות בדיקות הדם ומשמעותן, אולי כי בעצם רוב האנשים התרחקו ממני אולי כי זה פשוט כך, אולי כי ישנתי אחר הצהריים שעתיים ברצף וטרם התעוררתי באופן מלא, אולי כי לפעמים מותר להתעייף מהמחלה והפחד משתלט. חגית עושה הכול בשבילי. נשמתי.
(איזה מזל, שאנחנו לא יודעים את העתיד אחרת לא הייתי מאמין שאחזיק מעמד. זו מחלה שבתחילה חיים אותה שעה-שעה אפילו דקה-דקה. בחודש יולי הייתי בתחילתה של המחלה, כשאני כותב את ההערה המאוחרת הזו חלפה לה שנה מיום גילוי המחלה).
הכנתי ושלחתי מכתב תביעה לחברת הביטוח "דקלה" , על פי הסעיף בפוליסה, שלאחר ניתוח ראש מגיע למבוטח שיפוי כספי על שהייה במתקן שיקומי על פי המלצת הרופא. אני חושב, שראוי ש"דקלה" תממן חלק מהגיחה שלי לחו"ל אותה אני מתכנן לסוף אוגוסט תחילת ספטמבר 2009, היכן שאני רואה את עצמי שם אני אהיה.
משפט חזק ואפילו נכון, אך לעיתים הערכת הזמן שלנו לוקה באופטימיות יתר. במקרה הזה טעיתי, או לפחות הקדמתי את הזמן משמעותית. במבט לאחור, בחודשים אוגוסט ובמיוחד ספטמבר 2009, נאבקתי במחלה ובתופעות הלוואי, בשיא כוחי עד כמעט התשה טוטאלית. בסופו של דבר אני אסע, אלא שזה ייקח זמן רב מזה שתכננתי. עד כה לא ממשתי את הסעיף בפוליסה וכמובן לא עשיתי שום גיחה לחו"ל. אני מחזיק בידי מכתב מטעם חברת הביטוח המאשר את פנייתי בכפוף להעברת תביעה מסודרת הכוללת חשבונית. לרובינו אין את הכוח לעמוד על זכויותינו למול חברות הביטוח. אם אין לכם את העקשנות בה אני ניחנתי, לטוב ולרע, השתדלו למצוא קרוב או חבר, שיעשה זאת בשמכם.
עוד תופעות לוואי והצורך בחברים ובתמיכה
15 יולי 2009, יום רביעימזה מספר ימים אני סובל מכאבי שיניים עזים. מספר פעמים ביום, מתפרץ דם מתוך נקודות חיבור מסוימות שבין החניכיים לשיניים ומציף את לשוני ופי. אני יורק, שוטף את הפה וממשיך הלאה. רק לפני קצת למעלה משנה, סיימתי את שיקום החניכיים, למעט ניתוח קטן אותו תכננתי לבצע בהמשך. כאבי השיניים בלתי נסבלים ואני חש שאני חייב לקבל טיפול. קבעתי תור דחוף אצל רופא השיניים שלי, פרופסור מומחה לבעיות חניכיים, שהסכים לקבל אותי מיידית, כלומר היום אחרי הצהריים.
הפרופסור טוען, שמערכת החיסונית שלי נפגעה מאד ולכן הכאבים העזים. להערכתו יהיה צורך לעשות מחדש את הטיפולים, שעברתי לפני כשנה. מכה נפשית, אבל התאוששתי, מהם כאבי שיניים לעומת סרטן? גם זה לא ישבור אותנו. לבקשת רופא השיניים ניגשתי למכון סמוך לצילום פאנומרי. במכון פגשתי את רויטל מאותם בודדים שאליהם אחזור לחיבוק ואמירת תודה. רויטל התעניינה במחלה ללא מורא ובגובה העיניים. בין השאר שאלה אם סרטן כואב? סרטן לעיתים כואב, לא פעם הורג, אך תופעות הלוואי עלולות להרוג אותך לאט, לאט וביסודיות.
בהמלצת האונקולוג שלי ד"ר נחושתן נמנעתי לטפל באותו הזמן בשיניים. זה מוקדם וגם קצת מסוכן, הוא טען, ואם אני יכול "להחזיק מעמד", עדיף. במשך מספר ימים השתמשתי בכדורים משככי כאבים. בהדרגה הכאב בשיניים נעלם לפחות זמנית. אחרי הכול היו דברים אחרים שכאבו יותר. זמן רב סבלתי מהתופעה של הצטברות דם בפה באופן לא צפוי. תופעה מפחידה שגרמה לחגית ולי לחרדה שמדובר בדם שמקורו בריאות. למזלנו טעינו. בכל עשרות המקרים היה מקור הדם מהחניכיים. הטיפולים הכימותרפיים מחלישים מאד את החניכיים.
16 יולי 2009, יום חמישיבדרך גלויה:
אתמול בערב התקשר הרב שלמה סגל מחב"ד ובישר לי, שמרדכי (מרדכי שליווה אותי בבית חב"ד בימים ובשבועות הראשונים של המחלה) מתקדם ומלמד תורה בבית חב"ד ברמת אביב, אשריו. אם הפנייה שלי לרבי שישלח לו עזרה הועילה, אפילו באחוז אחד, דייני.
ממתין לשמוע בשורות טובות מאחי באשר לנושא, שלא פה המקום לפרט אותו, אבל מאד חשוב לי שהבעיה תיפתר.
מילה מאוחרת על אחי. לא אמרתי לו זאת מעולם אך הפעם הראשונה בה הרגשתי שיש לי אח גדול הייתה עם גילוי המחלה. דבקותו וההקפדה שלו לדבר איתי מחו"ל ולברר את מצבי על כל היבטיו, הייתה ועודנה מיוחדת. הוא אחד מהקרובים שאני "מפחד לאכזב" אם לא אבריא.
אני לא במטיבי. דואג, מפחד וסובל מחולשה ועייפות. הביקור אמש אצל רופא השיניים דיכא והכאיב לי. אני חושש, שהאמת הכואבת היא, שהאנשים לא סביבי. (הכוונה "באנשים" הייתה לחברים, מכרים ואפילו לבני משפחה). חגית עייפה ובצדק רב. מתעייפת, אבל לרגע בלבד. קיבלתי החלטה והזמנתי בו במקום חדר במלון בירושלים לשישי – שבת הקרובה. (ההחלטה הייתה מאד נבונה. נחנו, טיילנו, אכלנו אפילו עשינו מעט אהבה מתוך הרבה אהבה).
הרגליים כואבות לי. הכאב נובע, לדעתי, מכך שאני לא מפעיל אותם מספיק (עם הזמן והטיפולים הבנתי שהכאבים האלה הם בעיקר תופעת לוואי של הטיפולים ולאו דווקא קשורה באי פעילות גופנית). ביום שני הקרוב מתוכנן לי מחזור חדש של טיפול כימותרפי. מקווה שלא תהינה תופעות לוואי ושבוע לאחר הטיפול אוכל לבצע עבודת שטח במסגרת חברת "אלטל". זה חשוב לי ברמה הפסיכולוגית ולא הכלכלית (הייתי מאד אופטימי שלא לומר תמים. כל תופעות הלוואי הופיעו בסדר הידוע מראש. יחד עם זאת ביצעתי את העבודה. אופטימיות ועקשנות זה שמות נרדפים שלי. בלעדיהם אפילו אל תתחילו בקרב כנגד הסרטן).
19 יולי 2009 יום ראשון
אחי בישר לי על ההחלטה של רעייתו ושלו כיצד לטפל בבעיה שלהם. ההחלטה שלהם היא צעד חכם לדעתי, אך מעורר כאב רב בגלל חוסר היכולת לעזור. פניתי מספר פעמים לרבי בעניין זה ועם הזמן אני משוכנע שהעניין יסתדר. באשר אלי, אחי אופטימי ומעריך שאני יבריא והשליחות שלי היא לעזור לאחרים (אף פעם במהלך המחלה לא דחיתי הערכות אופטימיות, אך מעולם לא נפלתי בקסמן). באופן נדיר, שיתפתי אותו ברגשותיי וסיפרתי לו שאני מאוכזב מאנשים, שהבטיחו לבקר ולא באו. הוא ביקש, שאני יסיר זאת מליבי, וזה נכון. אני מרגיש טוב. אומנם לא פשוט לעשות מאמצים פיזיים, אבל בשורה התחתונה אני שורד. המחושים בגב, בצד שמאל למול הריאה עם הגידול מופיעים כשלוש פעמים ביום. אני מקווה שהסרטן, הגידול, בשליטה ואף נסוג ומצטמצם. (מחושים אלה הופיעו באופן קבוע בצורת דקירות קלות וכאב קל, עד שהפכו לדגדוג קל. חשתי שאני מדבר עם הסרטן).
ורדה שממשיכה ללוות אותנו בדבקות, סיפרה לחגית, שהיא חלמה עלי. ובחלום אני צעיר ומלא חיוניות. ובאותה העת גם לי היה חלום ובו השיער שלי גדל. החלומות שלי ,מעטים מהם אני זוכר, לרוב טובים ואופטימיים.
אלוף משנה יהודה פוקס מונה למפקד בה"ד 1, ביה"ס לקצינים. שלחתי לו ברכה. הוא לא הגיב. נאחל לו הצלחה! זהו תפקיד בעל משמעות עצומה. מהיכרותי האישית אין מתאים ממנו לתפקיד ולמתן דוגמא אישית. פוקס היה החבר הכי טוב שלי, עת שירתנו יחד באוגדת הגליל, לבנון. אין סוף שיחות נפש לתוך הלילה. (מאז שחליתי. פוקס התקשר פעם אחת סמוך למועד גילוי המחלה. למרות זאת אני רוכש לו הערכה רבה).
טיפול כימותרפי מספר 223 יולי 2009 יום שניהיום ואתמול הם ימי שיא מבחינת תחושת החוזק הגופני. היום עברתי טיפול כימותרפי מספר שתיים. עבר בסדר.
תופעות הלוואי לטיפול החלו להופיע ביום רביעי בצהריים. עייפות גדולה מאד נפלה עלי. לשמחתי ובניגוד לטיפול הראשון לא הופיעו פטריות בגרון ואני מקפיד על שטיפות. בנוסף, אינני מרגיש מחושים והקרנה מהריאה לכתף ולגב. מאמין שזו בשורה טובה, והמאבק מתחיל להיות מוכרע כנגד המחלה. כך לפחות חשבתי ורציתי. הייתי צריך להחליף את הביטוי "מוכרע" בביטוי "נוטה".
הבוקר הלכתי 20 דקות ברגל. קשה אבל אפשרי. אולי אפילו שיפור קל לעומת התגובה לטיפול הכימותרפי הראשון (ככל שקיבלתי יותר טיפולים, כך נכשלתי ואיבדתי את היכולת לצאת להליכות רגליות).
24 יולי 2009 יום שלישיקמתי מאוחר, נמנעתי מהליכה רגלית ונסעתי לבית החולים לקחת מד"ר נחושתן הפניות לביצוע סריקת CT, לבדיקות דם ולמדידת מרקרים, סממנים של הגידול הסרטני. אני לא מת על בדיקות. החשש מהתוצאות מפחיד אותי. מתוכננת לי גם בדיקת MRI לראש. אני מתכוון לעבוד על עצמי ולהגיע לבדיקות בוטח בעצמי.(אין לי מושג מה הקשר בין ביטחון לבדיקות, אבל כנראה שמצאתי קשר כזה, אפילו קשר הדוק).
בשיחה שקיימתי עם ד"ר נחושתן, הוא מקפיד להדגיש בפני, שהוא אינו מבטיח דבר, אך לא מסתיר חיוך אופטימי לאור התגובות שלי לטיפול ולעובדה שרוב הזמן אני מרגיש טוב. (במושג מרגיש טוב הכוונה לכך, שאין הידרדרות, אני בבית ולא נזקק לאשפוז), למרות הירידה הקלה בתיאבון, מאז החלו הטיפולים הכימותרפיים, אני אוכל ולא מרזה. (עם הזמן וקבלת טיפולים נוספים איבדתי את התיאבון ואת הטעמים גם דברים שמאד אהבתי דחו אותי. טעם מתכתי השתלט עלי).
אמש בהמתנה לד"ר נחושתן בכניסה למחלקת האשפוז האונקולוגי, פגשתי יהודי מבוגר, המלווה את אשתו החולה בסרטן, בין השאר בגרון והיא מאושפזת במחלקה במצב של סכנה והידרדרות. שוחחנו, הוא במצוקה קשה והיה לו צורך גדול, לספר ולשתף. הוא עובר מערכת ייסורים ועינויים ורץ בין רופא אחד לאחר ובין רב גדול אחד לרב מומלץ אחר. אני מבין את רצונו לתת לאשתו את הטוב ביותר, אבל לעיתים, במחלה הזו, עודף עצות וחוות דעת עלולים לא רק שלא להועיל , אלא גרום לנזקים. מה שגרם לי לעוגמת נפש ולצער היה החלק בסיפורו של אותו אדון על ד"ר ו. , לו הוא נאלץ לשלם ארבע פעמים תשלום פרטי. מבלי לחטוא בלשון הרע, נזכרתי ביום בו אנו הגענו לאותו רופא והתקבלנו רק בצורה פרטית. אין לי ספק שחולה במחלת הסרטן צריך מנהל תיק, שיחבר ויתאם את כל הגורמים. בשלב הזה אינני יודע, אם מנהל התיק צריך להיות חלק מביטוח הבריאות הפרטי, שירות שינתן על ידי קופת חולים, או שירות שינתן באמצעות עמותה, שתיקח זאת על עצמה בשלב ראשון, עד שבעתיד, כמו בנושאים דומים אחרים, גם מנהל תיק יהיה חלק מסל הבריאות. גם הכשרתו המקצועית של אותו מנהל תיק שמלווה את החולה, אינה ברורה לי: האם הוא צריך להיות רופא, עובד סוציאלי, או "כל אחד", שעבר הכשרה מתאימה. (לאחרונה, כמעט שנה לאחר שכתבתי את הדברים, מפרסמת אחת מחברות הביטוח, בגאווה רבה, שמבוטחים שלה החולים במחלת הסרטן זכאים לרופא מלווה לאורך כל המחלה).
לשכן שלי, עצרו את הבנייה, כפי שחשבתי שיקרה, לאור חריגות בנייה. הבנייה הזאת גורמת לי סבל רב עקב הרעש שמתחיל בשעה שבע בבוקר ומסתיים בשעות הערב. (הבנייה מנעה ממני מנוחה לה נזקקתי נואשות לעיתים). כשפגשתי אותו לאחר שהוצא נגדו צו עצירת עבודה, הצעתי לו שיניח תפילין ובעצם התכוונתי, שיחזור להיות אדם ולא יתעמר בי בזמן מחלתי, מעכשיו זה עניין שלו. (כמובן שמעולם לא התלוננתי כנגדו בפני הרשויות. זה לא הסגנון שלי ואני לא יעשה לאחר את מה שעשו לי בעבר, שלא בצדק, אך ספק אם עוגמת הנפש שהוא גרם לי ניתנת לסליחה).
אריה דרעי ואני
לפני ימים אחדים ,ב- 21 יולי 2009, פניתי במכתב אישי לאריה דרעי. המכתב הועבר בשתי צורות. האחת, בדרך של הכנסת המכתב מתחת לדלת משרדו ברחוב הפלמ"ח 24, לא הייתה שם תיבת דואר. והשנייה בדואר אלקטרוני למשרד של אחיו עו"ד שלמה דרעי, הנמצא קומה אחת מעל, וזאת לפי המלצת מזכירתו של האח.
אני מביא פה העתק מהמכתב ללא שינוי.(היום לא הייתי מתנסח כך, אך זו חוכמה בדיעבד).
כט תמוז התש"סטב"ה
לכבוד הרב אריה דרעיהנדון: פנייה לסייע בפעילותך
בימים אלה אתה עוסק בהקמת תנועה חברתית חדשה. ללא קשר לסוגיה המשפטית איתה אתה מתמודד, ואני מאחל לך הצלחה וסיוע משמיים, אשמח לסייע לך באופן אישי בתחום הפעילות החברתית שמטרתה, אם הבנתי נכון, סיוע לחלש תוך גישור על פערים בין חילוניים לדתיים.מי אני?
שם: אביחי קמחי, כתובת: דוסתאי 7 קטמון הישנה, גיל: 46, עיסוק: פנסיונר של צה"ל (סגן אלוף במילואים). ובעל עסק פרטי לאסתטיקה שדורש ממני שליש משרה. מצב משפחתי: נשוי + 2. השכלה: תואר ראשון בלוגיסטיקה וכלכלה, תואר שני במסלול מחקרי עם תזה במנהל ציבורי.יהודי ללא הגדרות של מסורתי, דתי, חילוני, אך בעל שתי הגדרות מוחלטות: מאמין אמונה שלמה בקדוש ברוך הוא ובעל כבוד רב לתורת ישראל. מאז שחליתי במחלת הסרטן לפני כחודשיים וחצי מניח תפילין כל יום (סיפור מעניין בפני עצמו). אני מטופל ומאמין באמונה שלמה שאשרוד את המחלה.אשמח מאד לפגוש אותך על מנת לבחון סיוע לפעילותך. יש לי אמונה מלאה ביכולות שלך, בכוונות שלך ואף אוסיף מתוך צניעות שהייסורים, שעברת הכשירו אותך ליטול על עצמך את התפקידים שבכוונתך ליטול על עצמך.בברכת הצלחה כפולה ומכופלת,
אביחי קמחי לפי המפורסם בעיתונות, אריה דרעי בחו"ל. מעניין אם יחזרו אלי. אני באמת חושב, שיש בכוחו לסייע לי בקידום המטרות שלי וזה מה שחשוב!
מעולם לא קיבלתי תשובה כלשהי. אפילו לא דחייה מנומסת מלווה באיחולי החלמה ובריאות.
פגשתי את אריה דרעי חודשים לאחר העברת המכתב, בינואר 2010, אבל בנסיבות שונות לחלוטין. בעת שנגשנו, חגית ואני, למשרד הרפואה הגרעינית להזמין בדיקת PET CT, אריה דרעי עמד בכניסה לחדר הטיפול, מלווה את אביו היושב בכסא גלגלים. סרטן מחלה נוראית, מי כמוני יודע! רפואה שלמה לכל חולי ישראל. © כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010 |