גרייס , - מן המפורסמות שפסטה בלילה גורמת לאופוריה.

במקרה שלך זה ממש התעלות משיחית , - אשריך.

זה נורא:

היא מלטפת את שיערי

את לא שלי

לא דומה לי.

ואני מי אני?

דמנציה או אלצהיימר, קשה מאד להתמודד איתן. אבל קורה לפעמים, שהשטויות שמדברים מעלות חיוך.

תודה,

לולה

משובח,

עצוב....

מיכל

כה נוגה ועצוב - בא לי לבכות.

זיקנה לא במיטבה.

חיבוק, אנה

יש לך כאלה פוסטים

שאין מה לאמר

אפשר רק להרגיש אמפטיה

אפשר לתת חיבוק

אבל הכאב הוא שלך באופן בלעדי.

עצוב לי עכשיו.

גרייס היקרה

אכן מחלה קשה היא האלצמייר שאין לה תרופה

פעם שאלתי רופא מתיי מתחיל להיות מסוכן שמדובר בזכרון אז הוא ענה לי אם תישכח את הארנק

זה לא נורא או את המפתחות

אבל אם תשאיר את הגז פתוח ותשכח זה מתחיל להיות מסוכן כאשר החולה מתחיל להיות מסוכן לעצמו

צריך לשים לב להורים מבוגרים וזה מתחיל בדברים הקטנים בחיים אנחנו כמתבגרים חייבים לשים לב לשינוי שהורנו עוברם ויש המון תמרורי אזהרה

יפה שהבאת

מהלב

ירין

עצוב לגעת בחיים, כמות שהם

ולשחרר

לנו החיים עצובים

והיא כבר בעולם של פליאה

זה לא הזיכרון

זה אובדן הנשמה

זה כבר לא אותו

אדם מאחורי העיניים האלה

גרייס, תודה

וקשה מנשוא

ההתנתקות הזו.

חיבוק

ממני. גם.

קשה

חיבוק גרייסי

}{

עצוב,

לפעמים את עצמנו רואים.

החיים... 

לקבל... 

להכיל... 

לשחרר... 

ואני אכלתי פסטה היום:)

עם כל הסחות הדעת שבשיחה (בעלים, ילדים, אהבות), לא פלא שהפסטה נשכחה...

מים, מים בששון!

גרייסי, כל כך עצוב כאשר הזכרון תופס עמדה של נסיגה. ראיתי את זה ביום ששי אצל חבר קרוב וזה העלה לי דמעות בעיניים. כאב שאין לו שיעור. חיבוק יעזור?

תודה יקירתי ו*

לאה

ציניות חדה כתער* חותכת בבשר החי עד לעצמות.

לעתים זו המציאות בעידן המודרני הזה.

מרתק!

תודה לך

*