מוציאה את הכלבים לטיול בוקר, מרחרחים, מתנשקים עם כלבים אחרים, וחוזרת הביתה....... בקצה הרחוב יוצא שכן לטיול בוקר, הכלבים מריחים אותו ואחד מהם, הקטן שבהם, קופץ עליו......... ולפתע כבים החיוכים, הניצוץ בעיניים הופך לאור מבשר רעות.......... תראי מה הוא עשה לי, רועם השכן בקולו. ודוקא איש חביב, נעים הליכות ברגיל. תראי......... ומראה לי שרטת קטנה, חלשה, נגיעה של כפו של הכלב בעורו.......... הם קשורים כמובן, ועדיין.......... את הולכת עם חיות רעות, חיות מסוכנות, תראי.......... הוא ממשיך להתיילל........ ואני מתנצלת, והוא בשלו. ולפתע עייפתי.......... אני חייב להגיש נגדך תלונה, הוא אומר לי, תלונה במשטרה, תביעה משפטית, להודיע למחלקה הוטרינרית.......... והוא יודע, כמוני בדיוק, שמעשה מסוג זה הוא הסגר ואומללות, אך הצדקנות......... ומשהו פקע בי. חכי, הוא מורה לי, והולך להביא נייר ועט, לרשום את פרטיה של הסוררת ושני כלביה ה"אימתניים"........ ואני חושבת לעצמי........ אין סוף פעמים קופצים עלי כלבים, שכן השכונה שלנו מלאה בהם. הם מריחים, והם מביעים שמחה והכרות בדרכם שלהם. וכולם מכירים את כולם........ את הכלבים, את בעליהם, את הבתים מהם הם יוצאים ואליהם הם חוזרים, את ההסטוריה שלהם. אנחנו שכנים, אין כלבים משוטטים, והם כל כך לא מזיקים........ האם באמת אהבת הכלבים מעוורת אותי או שמא העצבנות והמתח והחום וסתם רוע מעוורים את האחר? האם הפכנו להיות חברה כל כך שונאת, קנטרנית, חסרת סובלנות, חסרת רחמים? או שפשוט אני זו שמקילה עם הכלבים ומחמירה עם האנשים? תמהתני............ ואני מסתכלת עליהם, אהובים, כל כך סומכים ומאמינים, כל כך בטוחים שתמיד, תמיד יימצא להם מגן ומושיע, כל כך נאמנים...... מה הם יודעים על הרוע האנושי? חבל, עצוב...........
|