יוֹדַעַת אֲנִי אֶת זֶה הַמַּבָּט,

מֻכָּר הוּא וְתָם לְהַפְלִיא,

אַךְ אַל נָא תֶּחֱרַד, בְּנִי,

בִּימֵי בַּחֲרוּתִי –

הִבַּטְתִּי כָּזֹאת בְּאִמִּי   

מָה קְשִׁישָׁהּ רְאִיתִיהָ

בְּעֵינַי הַקְּטַנּוֹת,

מִמֶּרְחָק גִּילִי הַתָּמִים,

וְכָמוֹךָ, יַלְּדִי, טָעִיתִי

לַחֲשֹׁב

כִּי מֻפְלֶגֶת הִיא בַּשָּׁנִים  

שְׂעָרָהּ לֹא הִכְסִיף

וּפָנֶיהָ כַּמֶּשִׁי,

זַךְ הָיָה עוֹרָהּ מִקְּמָטִים,

וַאֲנִי, בְּרוּחִי,

שֵׂיבָה לָהּ רָקַמְתִּי, 

וּשְׁנוֹתֶיהָ רַק שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים.