אחת המלים הכי מבלבלות בדיון הפוליטי בארץ. סיבת הבלבול היא פשוטה: הציונות תמיד סרבה לראות ערבים. מאז "ארץ ללא עם - לעם ללא ארץ" ועד "כיכר השוק ריקה", הערבים תמיד היו שקופים לציוני האדוק. לכן כדאי להסביר בפשטות שכיבוש איננו עוסק בטריטוריה. כיבוש הוא של בני אדם: 

כיבוש פרושו החזקת אנשים בתנאי עבדות. 

זה לא קשור לזכותנו, לארץ אבותינו, למי כבש קודם, למלחמת מגן, להכרה בינ"ל, לזכותם של הירדנים, לירדן=פלסטין, או לכל הסטת-מבט אחרת. אין כיבוש בגבולות הקו הירוק (ראו הפוסט בנושא) כי אזרחים ערבים-ישראליים אינם עבדים (אף כי יש מקום לשיפור במצבם). כדי לסיים את הכיבוש לא צריך לסגת. כדי לסיים את הכיבוש צריך רק לחוקק חוק זכויות מלאות לכל תושב בשטחים המוחזקים ע"י ישראל.  

תנאי עבדות קשורים להעדר אזרחות אך הם מקיפים יותר. אדם מוחזק בתנאי עבדות כאשר אין הוא יכול להשפיע על השלטון תחתיו הוא חי, אך השלטון יכול לשלוט בחייו באופן אבסולוטי. כאשר חייו, כבודו, רכושו, בריאותו, פרטיותו, עיסוקו, השכלתו, תרבותו, והתארגנויותיו נתונים לשרירות-לב של אנשים שעוינים אותו ושמטרתם לדכא אותו.  

עד שנות השמונים נהגה ישראל להתהדר במושג "כיבוש נאור". כדאי להדגיש שגם באותם שנים היו תושבי השטחים המוחזקים נתונים לכיבוש. רק שאז היו חייו של הנכבש נתונים לשרירות-לב של אנשים נאורים שעוינים אותו ושמטרתם לדכא אותו, בעוד שכיום אינם נאורים עוד. 

שאלת הכיבוש איננה שאלה פוליטית. זוהי שאלה מוסרית. ויכוח פוליטי לגיטימי איננו יכול לחול כאן. 

החזקת אנשים לאורך זמן בתנאי כיבוש היא רוע.