הגעתי לבית החולים בבוקר ,כבר נגמרו לי כל התירוצים .למה אני לא בעבודה .לא איכפת לי . אין לי אפשרות לספר מה עובר אלי .אני והמלחמה הפרטית שלי .את יכולה לקחת אותו הביתה .אמר לי הרופא התורן .אותו .הגוף הזה .החסר משמעות בעיניו .היצור המוזר הזה ששומע קולות .נתנו לו תרופות ,שילך .

התישבתי ליד הרופא ,בחור צעיר כבן 33.דר אני לא לוקחת אותו הביתה עד שאתם לא מסדרים לו סל שיקום .מקום מגורים .מקום שבו יוכל לקבל טיפול מקצועי .השגחה 24 שעות .מקום עבודה .שתהיה לו מטרה לקום בבוקר .אנשים שזה המקצוע שלהם .אני לא משחררת אותו מבית החולים .

הייתי מאוד נחושה .הוא מיד הבחין .פסיכאטר , לא ?

טוב .נראה מה לעשות .

הפרופסור , נוד נפוח מלא חשיבות עצמית , הבין שאין לו אם מי לדבר .

הבן שלי צריך הכוונה .הוא אדם אינטליגנטי .יש לו הרבה רגעי שפיות.הוא מבחין בין טוב ורע .הוא בוחר בטוב .בניגוד להרבה מאוד אנשים שבחרו ברע .מגיע לו תקווה .מגיע לו לחיות חיים מלאים .הוא צריך זמן התאוששות .והוא יהיה בסדר .

אני יודעת .

למחרת קראו לי להיפגש עם העובדת הסוציאלית .הבהרתי , שלמרות שהם ,כאנשי מקצוע , מרימים ידיים , ולא מיחסים חשיבות לטיפול הנפשי התומך , אני יודעת בבירור , מתוך קריאה בספרות המקצועית , יש אפשרות להחלמה ,

אולי אפילו משפחה וילדים .

זה החלום שלו , ואני רוצה להגשים אותו עבורו .

שבוע לאחר מכן התקימה וועדת הסל .אושר לו מקום עבודה נתמך.הוסטל , שהוא יכול לבחור מרשימת הוסטלי ם.

באתי בבוקר ויצאנו לסיור .

קבענו פגישות וראיונת .כולם התאהבו בו מיד .אדם בלי רוע .חכם .צנוע .הבן שלי האהוב .

כל כך שמחתי שיש עוד אנשים שחולקים איתי את ההאהבה האדירה הזאת , לבן שלי .

נבחר הוסטל .אושר לנסיון .אושר מקום עבודה .

רק עכשיו .שחררנו אותו הביתה .

מוכנים להמשך הקרב על השפיות .