| אז קודם כל, ברוכים הבאים לבלוג שלי... בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה, אבל הנה אני... כותבת.. מאחר ואף אחד לא נותן לי את הבמה, החלטתי לקחת אותה לעצמי ולהתחיל לאט לאט לאוורר את כל המצעים המלוכלכים והמעופשים של החברה הישראלית. אני לא רצה לבחירות, ככה שאפשר לסמוך על אמיתות התכנים ועל כנותי המלאה, ופשוט לקחת את הדברים כחומר למחשבה.יש חלק גדול במדינה שיושב בבית, מאוכזב, ולא מפסיק למלמל מתחת לשפה שיש לנו מדינה דפוקה, מנהיגים בלאי, וכל היסודות רקובים. שלא תטעו – אני אחת מאותו חלק. אבל, אחרי שאתמול דיברתי עם אמא שלי, שניסתה שוב להגיד לי שאני לא צבועה, חנפנית או מחוספסת דיי כדי להצליח בעולם הפוליטיקה, משהו בי התפוצץ.שאלתי אותה אם ככה היא חושבת שהפוליטיקה צריכה להיראות. ברור שהיא הפטירה כמה קללות, ואמרה ש"לא אבל אין מה לעשות".השתגעתי מזה. דווקא בגלל זה – אמרתי לה – לא היית רוצה שאני אהיה שם, ועוד כמוני? אם האמא של כל אחד כמוני תגיד לו שזה לא בשבילו, את תמשיכי לשבת פה ולהגיד שהמדינה הזאת, שהסבא והסבתא שלך הקימו – מחורבנת! את חכמה מדי – היא אמרה לי בשיא הרצינות. וזה רע?? אולי סוף סוף יהיה הגיון במערכת. וכך המשיכה השיחה, עד שהיא הצליחה להוציא לי את האוויר מהמפרשים. אז ישבתי מדוכדכת. עשיתי תואר ראשון הומני, לא פרקטי בעליל, אבל מלא עניין עבורי. סיימתי אותו והרגשתי שיש לי מטרה, והיא להגיע למקום ממנו אוכל להשפיע ולהפוך את החברה הישראלית לטובה יותר. מתוך אותה תחושת שליחות, נרשמתי לתואר שני בדיפלומטיה. אמנם מוטיבציה יש לי מלוא החופן, אך כמה כלים נוספים לא יוכלו להזיק, ובמציאות הזו, אין דבר כזה – מוכן מדי. ואחרי שכבר כל כולי, משך כ-3 שנים חושבת רק על היום בו הכל יתחיל לקרות - על צעדי הפתיחה, צעדי ההמשך וכן, אין איך להימנע מלחשוב על רגעי השיא. על חוקים שעוברים, על עצרות חברתיות בסדר גודל יוצא דופן, על תפיסה כללית שמשתנה לאט לאט – עכשיו מה אעשה? ואם לא פוליטיקה, אז מה? אני לא רוצה לעבוד כל חיי רק בשביל הכיס הפרטי שלי. הייתי יכולה ללכת ללמוד הנדסת תעשייה וניהול, ולשלשל לכיסי מעל 10,000 ₪ כל חודש. אבל לא הייתי נהנית. הייתי נוסעת לעבודה ומעבירה מעל למחצית מזמני במשהו שבמקרה הטוב ביותר יתרום עוד קצת לנוחיות הכמעט מסוכנת כבר למין האנושי. לא. זאת לא אני. אני רוצה לשנות!ועד כמה שזה נשמע קלישאתי ונאיבי להחריד, אמרתי את זה בקול רם. אני רוצה לשנות!"מה את רוצה לשנות?" היא שאלה אותי עם חיוך, כי אחרי הכל איזה אמא יכולה להישאר אדישה לאידיאלים היפים של בתה, נאיבים ככל שיהיו..אז סיפרתי לה על מה שקרה יום לפני כן, בתל אביב הגדולה והנאורה. את אחד מחבריי הטובים ביותר היא מכירה כבר זמן רב, ואף אוהבת, כמו כל מי שנפלה בחלקו הזכות להכירו. יש לו קסם אישי שמשפיץ החוצה, הוא תמיד קשוב לסביבה, יש לו חוש הומור מקסים והוא גם יפה תואר – שזה אף פעם לא מזיק. כל התכונות הללו ועוד רבות אחרות הצליחו להביא אותה ועוד רבים שעדיין נותרו להם כמה מחסומים בכל הנוגע לקהילה ההומוסקסואלית, לרמת קבלה גבוהה יותר של הנושא.כן... לצערה של כל בחורה שפגשה בו אי פעם, ואני ביניהן – הבחור הומו. מבאס, אבל, הרווחתי חבר מדהים.בניגוד לסטריאוטיפ, הוא כלל לא נשי, ועל אף שהוא לא מפסיק להגיד לי איזה מדהימה אני, ואיזה גוף יש לי, הוא גבר גבר בכל רמ"ח אבריו, מה שהופך את המחמאות לעוד יותר כיפיות.אני תמיד חושבת שאסי עזר, עברי לידר והוא (כן, זה סוג תבנית הייצור)– היו יכולים לתקן כמה עיוותים בחברה הישראלית. בכל מקרה, ביום שישי בבוקר הוא נסע עם החבר שלו מדרום העיר למרכזה, וכשהחבר שלו ליטף אותו – מישהו צעק להם מבחוץ שהם הומואים מגעילים.באותו הרגע, הוא ביקש מהחבר שלו להוריד ממנו את היד. זה פגע בו.כשאני חושבת על זה – אין מישהו ממכריו שלא יודע שהוא הומו, אך לפעמים הוא מעדיף קצת לבחון את השטח לפני שהוא מספר, אולי מחשש בדיוק מתגובה כזאת. לי הוא סיפר יומיים אחרי שהכרנו. זה היה כשעוד היינו צעירים. לבנים שבחבורה הוא סיפר רק לאחר חודש. עד אז, הוא הכיר אותם, למד אותם ורק כשהיה בטוח שהם יקבלו אותו – חשף את עצמו.הוא לא טעה. אני לא חושבת שהוא אי פעם טעה בזה. לא כי הוא תמיד פגש אנשים שאין להם בעיה. אלא שאחרי היכרותם איתו – לא היתה להם בעיה. עד כדי כך שכל חבריו הסטרייטים התייצבו במועדון גייז לחגוג לו יומהולדת...אתם יכולים, אם ככה, להבין למה הסיפור הזה השפיע עלי... נעזוב בצד שזה אחד מהאנשים שאני הכי אוהבת בעולם הזה, ושאני לא יכולה לסבול שפוגעים באנשים שיקרים לי. אז אמא שלי שאלה אותי אם זה מה שאני רוצה לשנות. איך אפשר שלא לרצות לשנות את המעוות הזה? זה קרה בתל אביב... המקום שאליו כל ההומואים בורחים כדי לחיות בשקט, כעצמם, בחופשיות. וברור שזה שערורייתי בעיניי שבתל אביב מישהו עדיין מסוגל לגזענות שכזו. אבל מנקודת מבטי גם לירושלים, לצורך העניין, לא מגיעות הנחות מיוחדות. בירת ישראל, בירת המיעוט הנרדף הנצחי, כמו שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו. אז איפה קבלת המיעוטים שלנו? איפה הסובלנות? איפה אהבת כל יצירי האל? ואני לא עוצרת שם, אמרתי לאמא שלי, שחייכה לנוכח ההתעוררות שלי, ונאום הבחירות המאולתר שניתן על המרפסת הקסומה של ביתנו בחצות הליל. אני חושבת שלכל אדם במדינה הזו מותר להתחתן עם מי שאהבה נפשו, יהיה זה גבר או אישה. ואני לא אקבל בשוויון נפש הערות כמו מחלה, סטייה או מום!!!! לא ולא. הומו או לסבית הם שמות של נטייה מינית, ולא אחרת. הנטייה המינית שלי, באופן אישי, היא גברים רזים, גבוהים, חולמניים ותפרנים. זה חולני. אני יכולה להבין גברים שנמשכים לגברים, אחרי הכל, גם אני נמשכת ליצורים האלה... והלוואי והייתי נמשכת לנשים, אנחנו מבינות זו את זו... אולי סופסוף החיים הזוגיים לא היו כה מלאי אי הבנות וקצרים בתקשורת...לכל הספקנים אני יכולה לומר כי בעוונותיי הגדולים למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ושם, בשיעורי פיזיולוגיה, ראינו תמונות ממשיות של חתך במח של סטרייטים ושל הומואים, ותנו לי לומר לכם – יש הבדל!!! זה מולד!!! וזה לא מום, כל אחד מאיתנו הוא שונה במקצת. אם נמשיך קצת בפסיכולוגיה פיזיולוגית - יש כאלה שבמחקרים תאי מח שלהם מגיבים בחוזקה לג'ניפר אניסטון וכאלה שג'ניפר אניסטון לא מזיזה כלום, אבל האלי ברי, לעומת זאת, מייצרת מהומה שלמה. כפי שכבר ציינתי – נטייה, העדפה, אם תרצו. אז יש כבר כמה חלקים מהממסד שהחלו את דרכם החוצה מהחשכה, כמו הצבא למשל. עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20(!!!!) צעירים אשר דיווחו על נטייתם המינית, הופנו אוטומטית לקב"ן ונפסלו לתפקידים רבים, ולעיתים אף לשירות בכלל. גם אם היו מקרים שאנשים הגיעו לדרגות גבוהות, למרות היותם הומוסקסואליים מוצהרים, הרי שהיו אלה מקרים פרטניים, וגם הם חוו מהמורות קשות בדרכם רק בגלל נטייתם המינית. הרוב הגדול, סבל מהפליה קשה. עובדה זו גרמה לרבים לשמור על זהותם המינית מאחורי סוגר ובריח. בתחילת שנות ה-90, בעקבות נאומו של הפרופ' עוזי אבן, הומוסקסואל מוצהר, אשר נשללו ממנו דרגותיו ותאריו הצבאיים לאחר יציאתו מהארון. נאומו חולל תפנית אדירה ביחס של צה"ל לקהילה. קיימת כיום פתיחות גדולה יותר. הנטייה המינית נותרה, אמנם עדיין כנורית אזהרה קטנה, הדורשת בירור של קשיים אפשריים, אך אין הפניה אוטומטית לקב"ן, וכל מקרה נבחן לגופו.מובן שיש עוד דרך לעשות, אך הדרך הינה דרך המלך.לא כך הדבר בחלקים אחרים של הממסד. חם מהתנור מגיע סיפורו של דן גולדברג, הומוסקסואל אשר החליט להביא ילדים לעולם, ופנה לנתיב הפונדקאות בהודו. היום, חודשיים תמימים לאחר הלידה – אין הוא יכול לחזור לארץ. צו בית משפט של שופט חשוך מונע מהתאומים הקטנים שנולדו לו להיכנס ארצה. בהחלטת השופט, הוא חושף ללא שמץ של בושה את בורותו השפלה כשטוען כי: "אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק". כי באמת שמענו השכם וערב על אנשים מהקהילה שהתעללו, ורצחו את ילדיהם... ממקומות כאלה של הדחקה הכחשה והלעזה מגיעה אלימות, אז אולי כדאי לשופט לעשות בדק בית.אמא שלי נותרה שותקת. ראיתי שהיא מבינה את הרצון שלי, אבל ראיתי גם את החששות שלה שמא העולם הזה יפגע בי. ואז החלטתי לכתוב. כי אני לא באמת צריכה כסא, וגם לא משכורת. טוב, משכורת אני כן צריכה, אבל אני לא חייבת לקבל אותה מהמדינה... כל רצוני הוא שדבריי יישמעו, ואולי אף יביאו ביום מן הימים לשינוי. אז הנה אני מתחילה, ושמישהו ינסה לעצור אותי! |