בשבח הטלויזיה
הדיעה האופנתית הרווחת , קוראת לגנות את מכשיר הטלויזיה הביתי ולסלקו מהבית.
יותר ויותר אנשים מסביבי מוותרים על הטלויזיה, (גם בקפה קראתי בעבר רשימות נגד הצפייה בה) , ונועצים בי מבט תוכחה מאוכזב (כמעט נוזף) שמשמעו "ממך לא ציפינו", כאשר הם מגלים שאני תומכת נלהבת בעדה.
חברים ומכרים שאני רוחשת להם הערכה, משמיעים בפניי טענות ופליאות שונות, על איך זה שעדיין יש לי טלויזיה בבית, ואיך ייתכן שאני לא מוותרת על ההרגל המגונה הזה ו"מעיזה" להשחית את זמני לריק במקום "לעשות משהו מועיל".
אז נתחיל בזה שלטעמי , הטענה שצפייה בטלויזיה היא בזבוז זמן - היא בעלת מוסר כפול.
האם אלה שויתרו על הצפייה בה, אכן עושים "משהו מועיל" יותר ממני ? או שהם החליפו את העיסוק הזה בזמן מסך מול המחשב, בגלישה באתרים של רשתות חברתיות כדוגמת פייסבוק וקפה דה מרקר ? (או כל אתר אינטרנט אחר לצורך העניין)
האם הוצאת המכשיר מביתם, גרמה להם לקרא ספרים ולצאת מהבית יותר ממני ? או שתחת זאת הם מורידים מהאינטרנט תכניות/סדרות שלמות/סרטים (שהיו מיועדות ונוצרו במקורן לשידור טלויזיוני) לצפייה ישירה, ויושבים מול מסך האייפון/האייפד/הסלולרי במקום לעשות זאת כמוני - שרועה על הספה הנוחה שלי ?
הטענה שלי היא, אם כן, שהרבה פעמים דווקא המתנגדים הקיצוניים ביותר של הטלויזיה - מכלים את זמנם בשעות מחשב ממושכות שמהווה בימנו התחליף המודרני והמתחרה העיקרי העדכני שלה, ובעידן בו הכל נמצא וזמין לצפייה במחשב, הרי שזמן המסך נותר כשהיה, ולעיתים אף גדול יותר, משום שצפייה בסדרה ברשת (או ב - DVD) גוזלת זמן רצוף, כי היא חסרה את המינון השבועי המתון ,שהטלויזיה מאפשרת בהפוגה קבועה ובזמן מוגדר.
עוד טיעון שכיח בגנות הטלויזיה הוא שהצפייה בה היא פסיבית, ולא מעניקה או תורמת לנו דבר.
אז זהו, שלא. בעיני מדובר במיתוס חסר שחר, משום שהצפייה בטלויזיה אינה פסיבית מיסודה.
הצפייה מפעילה את את חוש הראייה והשמיעה, ועונה על הצורך החזותי שקיים בכולנו "לראות בעיניים" ולהאזין לצלילים.
שהרי אין כמו מראה עיניים על מנת לראות אמת ברורה באמצעים הלא מילוליים. תמליל נאום של ראש הממשלה בעיתונות אינו מקנה את המידע הקריטי של שפת הגוף, הטונים, צליל הקול והרגש.
המימד הויזואלי הוא חיוני, מכריע ואין לו תחליף.
גם סיטואציות שמוכרות לנו מחיי היומיום, שמוחשיות לנגד עינינו בסרט/סדרה , מפעילות את הדימיון, הזיכרון (אנחנו נזכרים במשהו שקרה לנו או לקרובנו בעקבות מה שמתרחש על המסך, במקביל לצפייה או לאחריה), ובעיקר מהוות טריגר משמעותי המעורר את שלל קשת הרגשות -תגובות רגשיות ומחשבתיות,
כך שבמהלך הצפייה מתרחשים תהליכי עיבוד וחשיבה מורכבים - הזדהות, התנגדות, התרגשות, בכי, דכדוך, שמחה, עצב, התלהבות, פליאה, תדהמה, כעס, כאב, פחד, צחוק, הנאה, עניין ,סקרנות, הפנמה, למידה - - - -
פעמים רבות אני מצטטת את מה ששמעתי מהנאמר בתכנית כזו או אחרת, והרושם שהותירה בי תכנית כזו או אחרת (מכל סוג) מעניק לי השראה, מהדהד בתוכי, משפיע עלי וממשיך להעסיק אותי, לעיתים גם זמן רב לאחר שצפיתי בתוכן, שלא פעם מחדש לי , מלמד אותי , מתקן לי ידע שגוי ומוטעה, ומשכיל אותי בידע שלא היה לי טרם הצפייה בו.
החל מהדברים הפעוטים, כמו רעיונות לבוש וסגנון של אופנה וסטייל של הגיבורה (למשל האופן שבו היא קושרת את הצעיף),
דרך שיח נשים ב"סקס והעיר הגדולה", שבו אני צופה ומחייכת בהקלה - הנה עוד נשים שחוות וחולקות איתי את ניסיוני עם גברים ומרגישות כמוני - אני לא לבד בזה >> זה קרה גם להן, לא רק לי >> שיתוף והזדהות, שגורמים באופן ישיר לשיפור מצב הרוח ולהפגת תחושת הבדידות , על כי המשותף בין בני אנוש בכל העולם עולה על השוני - לא חשובה השפה או התרבות, שהרי בבסיס כולנו דומים בצרכים, ברצונות ובמגוון התחושות.
ועד ללימוד אקטיבי של ממש - את אוצר המלים שלי באנגלית (וגם בצרפתית) אני זוקפת לא מעט לזכות שעות הצפייה שכיליתי על תכניות זרות.
לימוד השפה באמצעות הטלויזיה מתרחש בטבעיות, כי ההאזנה הרציפה למשפטים תקינים שמחוברים ע"י הדוברים, מוטמעת בנו לאט לאט , ואנחנו מתרגלים לסגנון ולרצף, ככל שהחשיפה גוברת וחוזרת על עצמה, למגוון מלים וביטויים עדכניים שלא רשומים בסיפרות הרשמית או בעיתונות ונהגים בע"פ בלבד - כגון קיצורים למיניהם וסלנג.
איך מדברים בפועל,מהם הקודים של ההתנהגות בארצות שונות, הטונים, המבטא - הגישה לכל אלה אינה מתאפשרת באמצעי אחר מלבד הטלוויזיה או המגורים במקום עצמו. מאחר שרובנו לא מתגוררים במקומות אחרים, אלא רק מבקרים בהם כתיירים - בטווח הרחוק המידע הזה בסופו של דבר מועיל ומשתלם לנו ביחסים בין לאומיים, ולפיכך מדובר בהעמקת לימוד שפות ותרבויות באופן אקטיבי לכל דבר.
כאמור, במהלך הצפייה מתקיים עיבוד רגשי מתמיד - הבנה, הארה, הטמעה וביטוי רגש היצירתיות. לראות משהו על המסך, ולהבין פתאום משהו בנוגע אלינו ועל החיים שלנו.
אני מכירה אנשים (אבא שלי למשל) שלא נוהגים לבכות בחיי היומיום, (כי הם לא מצליחים), אלא רק כאשר הם צופים בטלויזיה, כי אז הם משתחררים ומרפים מהשליטה העצמית הכובלת הזו.
הטלויזיה מהווה עבורם סוג של מתווך "מטפל" - שהרי הדמעות תורמות לתחושת ריפוי והקלה בפועל. לעיתים קרובות, התובנות מסייעות לקבלת החלטות ולהנעה לפעולה של ממש.
One of the earliest TV’s 1932 Jenkins Radio-TV, Model JD30
להבדיל, כוח ויתרון נוסף שאני סבורה שהחשיפה שמאפשרת הטלויזיה, טמון בהצצה ל - איך חיים אנשים אחרים (מלבדנו) בעולם הגדול מכל קצוות תבל , שהרי המסך הקטן "מכניס" אלינו הביתה נופים לא מוכרים, שפות ותרבויות אקזוטיות ורחוקות, (באמצעות תוכניות דוקומנטריות באופן ישיר, אבל בעקיפין גם באמצעים אחרים .)
הטלויזיה היא אם כן, בפירוש ובאופן ברור, תורמת ומעודדת הטמעת ערכים חשובים כגון פלורליזם, פתיחות לקבלת השונה, "האחר".
ניקח לשם הדגמה את הסגירות שמתאפיינת בה החברה הדתית-חרדית, ועל כן מוקיעה מתוכה את כלי התקשורת, ובראש ובראשונה מתייחסת לטלויזיה כאוייב הראשי שלה - ולא בכדי.
לא סתם מתקיים הניתוק המוחלט מהטלויזיה בחברה החרדית הסגורה בדלת אמותיה, שחוסמת גישה לתרבות החילונית. החרדים מפוחדים מהגילוי העוצמתי שטומן בחובו המסך הקטן, כי הם מודעים לכוח שלו לערער על הסמכות הדתית שהם מכתיבים, וליכולת הממשית המסוכנת (בעיניהם) של הטלויזיה לעורר סימני שאלה וספקות מבוססים - שעליהם אין להם תשובות מספקות. לפיכך, עקב הדימיון במניעים ובמשמעויות, הטרנד שמאפיין את בחירתם של רבים בהתנתקות מהטלויזיה, משול בעיני (במובן מסויים) לבחירה של החרדים.
התכנים שמוצגים בטלויזיה הם בבואה מדוייקת למדי של התרבות שבה אנחנו חיים, כלומר מהווים מראה של המציאות בת זמננו.
הם צוהר לניתוח חברתי, התנהגותי ותרבותי מעמיק, הם מידע נגיש בתחומים כה רבים , החל מהשפה העדכנית בה משתמשות אוכלוסיות שונות (נניח הנוער) ועד להשפעות שמעצבות דעת קהל.
אני בדיעה שהורים למתבגרים, יכולים לשאוב מידע יעיל על עולמם ואורח חיי ילדיהם באמצעות צפייה בתוכניות נוער, כזו המאפשרת הצצה אמינה למה שמעסיק אותם, איך הם מדברים ומהם תחומי העניין שלהם.
בהקשר הזה, אציין לטובה את הטלויזיה כמחברת בין אנשים, כאשר הצפייה מתבצעת בחברותא. מדובר באקט חברתי ומשפחתי, לשבת ולצפות ביחד בתכנית אהובה, ולדון בה תוך כדי או לאחר מכן.
מאז שאני ילדה, אני עדה לאחי ואבי, יושבים בקביעות לצפות במשחקי ספורט של הNBA, ואני מהצד רואה עד כמה זה מקרב ביניהם, לשתף זה את זה בהתלהבות ובדיעות. יש להם שפה משלהם בנוגע לכך, שלמתבונן מהצד זה נראה מאד פרטי, אינטימי ומעורר קנאה.
אחותי שיתפה אותי לא מזמן, שהיא מצאה שזו דרך מהנה ומרתקת עבורה, להקדיש לכך מזמנה היקר (היא מאד עסוקה) , על מנת לבלות זמן איכות עם ילדיה ולהתקרב אליהם, כשהם צפו יחדיו בעונה האחרונה של "האח הגדול", ואח"כ ניהלו דיון ער ושוחחו על המתרחש, ניתחו את המשמעויות והחליפו ביניהם דיעות.
בהקשר לניתוק החברתי שהזכרתי לעיל, כשגרים לבד, מבחינה חברתית הטלויזיה מהווה מעין סוג של חברה. זו תקשורת עם העולם החיצוני, מישהו מדבר ברקע , קולות ודיבורים חיים, הצצה לשיחות ודיאלוגים שמתנהלים על המסך הקטן.
לאנשים מבוגרים (זקנים למשל) או לחולים שמרותקים למיטתם, יש בכך על מנת להקל על הבידוד החברתי שלהם.
(דמיון והזדהות, עניין, סקרנות, גילוי, שיקוף.)
הטענה שהטלויזיה מטמטמת, אינה בהכרח נכונה, ובוודאי שאינה מדוייקת באופן גורף. אני מאמינה שזה תלוי אם הצופה היה מטומטם או לא עוד בטרם צפה בתוכנית כזו או אחרת.
מצד שני, אני אישית (מאד) בעד הגבלת צפייה מבוקרת ומפוקחת ומימוש צנזורה ( מחמירה ! ) על תכנים מסויימים ופוגעניים, על מנת להגן על הנפשות הרכות של ילדים, מאחר שהם נוחים יותר להשפעה, וקשה להם להבחין בין המציאות לבין העובדה שמדובר בפיקציה מניפולטיבית.
לגביהם התכנים המופיעים לנגד עיניהם - זו האמת המוחלטת והיא מוחשית וחיה.
בילדותי היה מייקל ג'קסון כוכב על, והקליפ שלו "מותחן" (בוידאו המצורף לעיל ) היה להיט היסטרי שהוקרן על המסך הקטן לעיתים תכופות.
ראיתי אותו רק פעם אחת, אבל האימה היתה קשה מנשוא, והוא גרם לי לסיוטים בלילות. לא הצלחתי להירדם, שוב ושוב מתהפכת במיטתי בחוסר מנוח, משחזרת בדימיוני את מראות הזוועה למול עיני, ומאמינה בכל ליבי בקיומן של הדמויות המאופרות העוטות מסכות של מפלצות , הצלילים ברקע, הצרחות שלה כשמייקל הופך למפלצת צהובת עיניים הזוהרות בחושך, האפקטים, הקימה של המתים לתחייה מתוך הקברים שבבית הקברות..
כשהתבגרתי ושבתי לצפות בקליפ, התקשתי להאמין עד כמה הוא הטיל עלי מורא ושיתק אותי בדפיקות לב נמרצות, אבל אני מודה שאפילו היום זה לא חלף לחלוטין, ובתוכי הוא עדיין מעביר בי רעד קלוש בעת הצפייה.
כיום אני נמנעת מלצפות בתכנים אלימים מכל סוג (סרטים, סדרות) , בסרטי אימה, ובכל תוכן פוגעני אחר, ובבוא העת, כשיהיו לי ילדים, ברור לי כשמש שאפקח על הצפייה שלהם בשמונים עיניים, ובשום אופן לא ארשה להם להיחשף לתכנים כאלה בטלויזיה או באינטרנט עד אשר יהיו בגירים, דעתם תתעצב ויבחרו בעצמם אם הם מעוניינים בכך או לא.
טרנטינו וחבריו הם מחוץ לתחום שלי ושל ילדיי העתידיים, כנ"ל לגבי ערוץ הקניות (אבא שלי מכנה זאת "ערוץ הקנוניות" כי אמא שלי היתה מכורה לערוץ הזה בעבר :-)), וגם לא ערוץ האופנה (בחורות אנורקטיות, מסוממות וחולניות, הנסחרות בעירום חלקי, והמעודדות דימוי גוף מעוות כנחשק ונערץ).
טלויזיה בצורת כדור - מחווה המוקדשת באהבה לרונן מאיר, חברי היקר }{
כמו כן, אני נגד הצבת טלויזיה בחדרי שינה, ובוודאי שלא בחדרי הילדים. טלוויזיה לכל חדר זה אסון חברתי ומשפחתי שמעודד בידוד.
המקומות המועדפים לטעמי הם הסלון כמובן (לצפייה משותפת בצוותא של כל בני הבית), וכן טלויזיות נוספות אופציונליות (קטנות יותר) בחדר משפחה, בחדר העבודה (אם ישנם), ובמטבח (- ברקע לזמן הבישולים, לתוכניות קלילות של שיח מילולי.)
ככלל, מגוון הערוצים בימינו, מאפשר בחירה אמיתית וממשית של תכנים לפי תחומי העניין, ההתאמה וההעדפה אישית - אקטואליה, מדע, חברה, תרבות, מוסיקה,טבע, מידע, סביבה - - -
חשוב לנטרל השפעה רעה, לבחור באופן מודע, לסנן ולמנן תכנים. הרי יש גם וגם, הכל מהכל, ולא ניתן או מומלץ לצפות בכל בשפע הקיים.
על מנת לבטל את החשש מהשפעות רעות, כמו חשיפה לפירסומות, שמעודדות את תרבות הצריכה, וכן כדי שלא להשתעבד לטלויזיה, אני ממליצה על רכישת ממיר מקליט, שמאפשר שליטה מקסימלית בזמני הצפייה, לפי הנוחות והחשק, ומבטל את הטיעון השגור בפיהם של המקטרגים על הטלויזיה, בזכות סינון הצפייה בפירסומות.
(פרטים נוספים בנוגע לכך, מפורטים בפוסט שכתבתי על הנושא, בקישור הבא >>>> http://cafe.themarker.com/view.php?t=1343201)
אני מאמינה שכעת הסיבות שלי מעט יותר ברורות ומנומקות, מדוע אין לי כל כוונה להוציא את הטלויזיה מהבית שלי. אני מעט מובכת מכך שאין לי מושג כיצד לחתום את הפוסט (זה די נדיר, כי בד"כ יש לי חזון ברור איך אני רוצה לסיים את הטקסטים שלי), לכן אשתף בגילוי לב, שאני תוהה עד כמה הצלחתי לשכנע בטיעוניי , ומניחה שהדבר יתברר ויתבהר לי מהתגובות.
בינתיים, אני בוחרת לקנח בהומור :-)
|
