הדרך השלישית לנסות לגלות מי אנחנו אמורים להיות היא לנסות להיזכר מה הדבר שאנשים אמרו לנו שאנחנו צריכים לעשות. שוב, אין זה אומר שאנחנו אכן צריכים להיות בדיוק מה שהם אמרו, אלא לנסות לגלות מעבר לחלבון את החלמון, כלומר מי אנחנו אמורים להיות כאשר נעשה את הדברים הללו.
לי אישית התרגיל הזה לא עזר הרבה משום שלמיטב זכרוני אנשים אמרו לי לא פחות דברים שהייתי צריכה לעשות ממה שאני אומרת לעצמי ולא הצלחתי לאסוף מתוך אלו שום דבר משותף וגם לא לגלות שום מהות מיוחדת.
כאמור, בשלושת התרגילים האחרונים היינו אמורים לנסות לעבור מעבר לשאלה "מה אנחנו אמורים לעשות?" לשאלה העמוקה יותר "מי אנחנו אמורים להיות כשנעשה את זה?". המעבר הזה, אומרת פורטגנג, אמור לאפשר לנו להגשים את היעוד שלנו, גם אם לא נעשה שום שינוי קונקרטי בעיסוק שלנו. אפשר למעשה, כבר מרגע זה, לשנות משהו משמעותי בתפיסה שלנו את מצבנו ולהרגיש טוב יותר בעיסוק הנוכחי שלנו אם רק נשנה את מי שאנחנו כשאנחנו עושים אותו.
עד עכשיו ניסינו לברר מי אנחנו אמורים להיות באמצעות השאלה: מי היינו בכל מיני מצבים, או מי נהיה כשנגשים חלום מסוים?. התרגיל האחרון לשבוע זה הוא הרבה יותר ישיר - עלינו לרשום מי בעצם אנחנו רוצים להיות?. גם כאן, כמו בפרקים הקודמים, הרצונות יכולים להיות מאוד כללים: אנחנו רוצים להיות אנשים שמחים, למשל, זה רצון בהחלט לגיטימי.
ואכן, בסופו של דבר האכזבה שלי היא שלמרות שגיליתי שהרבה חלומות שלי היו קשורים ברצון לגרום לאנשים להבין משהו אחרת, עדיין הרצון הבסיסי שלי לא השתנה הרבה ממה שהגדרתי בשבוע הראשון: להיות בן אדם נלהב ואנרגטי (מה שאני ממש לא). אולי אם אחבר את שני אלו הייתי רוצה שתהיה לי ההתלהבות והאנרגיה שתצליח לשכנע אנשים לראות דברים מנקודות מבט פחות דוגמטיות.
למעשה, יוצא שהמקצוע שבו אני עוסקת כרגע בהחלט מתאים להגשמת המטרה הזו וכנראה שלא לגמרי סתם התגלגלתי אליו. הוראה היא בהחלט כר מתאים לערעור של דוגמות. מה שאני פחות משוכנעת הוא שהדוגמות שאני רוצה לערער קשורות דווקא במקצוע שאני מלמדת ובנוסף, האישיות הקצת אדישה ולאה שלי עומדת לי לרועץ בהקשר הזה.
|