כותרות TheMarker >
    ';
    0

    דימוי עצמי

    5 תגובות   יום רביעי, 12/5/10, 10:20

    דימוי עצמי

     אחותי הגדולה (טוב, סה"כ בשנה ועשרה חודשים, אבל עדיין זכאית לתואר "גדולה"), הוזמנה לפגישת מחזור של בית-הספר היסודי שלנו. יותר משלושים שנה חלפו מאז נפרדה מכתליו בסיום כיתה ח', והנה הגיע היום הגדול לבחון את רישומיו של הזמן שחלף. אז ככה. בית-הספר נשאר בדיוק כשהיה, הוא רק נראה היום הרבה יותר אפור וישן. אולם הספורט בו נערכה פגישת המחזור עדיין עומד, על סולמותיו, חבליו ושאר מתקניו. סגן המנהל שלנו, שלימים הפך למנהל בית-הספר נראה ממש דומה לעצמו למעט העלמות מחלפות ראשו. ובאשר לבוגרים, חלקם נראו טוב וחלקם פחות. חלקם השמינו, הקריחו, הרצינו... הזדקנו ואחרים יפו, התמלאו קסם והפכו אטרקטיביים להפליא. היה לה כייף. ממש כייף.קשה לי להאמין, אך גם אצלי חלפו להן כשלושים שנה מאז סיימתי את לימודיי באותו בית-ספר יסודי. כבר עברתי בעצמי את הגיל בו אמי נראתה לי ממש "אמא", "אישה", בעלת משפחה, נושאת בעול החיים, לעיתים שמחה ולפעמים פחות, לעיתים צוחקת ולא מעט דואגת. לרגע לא חשבתי אז שאולי מסתתרות בתוכה תחושות פרטיות צעירות, רגשות נועזים, פחדים ותשוקות, מחשבות שובבות או, רחמנא לצלן, פנטזיות אפלות. הרי זו אמא וכל אלו לא קשורים לאמהות!והיום, ממרומי גיל הארבעים פלוס, גיל כרונולוגי בלבד, שבאופן אישי, אני חיה איתו לגמרי בשלום, מתקשה אני להבין כיצד יכולתי לראות בבני גיל זה "מבוגרים"  וקשה לי לקלוט שכך, פחות או יותר, נתפשת גם אני על-ידי ילדיי. מאותה צעירה עליזה, כוריאוגרפית ורקדנית של ריקודי ג'ז בבית-הספר היסודי, זמרת לעת מצא, פורטת על גיטרה עם החבר'ה פינק פלוייד, לד זפלין, אריק איינשטיין ושלום חנוך, מאוהבת כרונית ומארגנת מסיבות... מאותה נערה-בחורה, נכון, חרשנית בלימודים, אבל גם מזדנגפת בחדווה, קונה בגדים, תחרות ועששיות בשוק הפשפשים (לימי דיכאון ובדידות של גיל ההתבגרות), יורדת להיזרק בדהב עם כמה תיכוניסטים מתבגרים, מעודכנת ודי נועזת בפתיחותה לנסות לא פעם את מה שהחיים זימנו לה בדרך, הפכתי בעיניי ילדי לאמא. והפעם אני מתכוונת לאמא במובן הכבד וה"יכנעי" של המילה.אמא שנושאת בשפע מטלות ואחריות, אמא שדואגת וכועסת, אמא שלא מזמזמת את השירים הנכונים ולא מפזזת בהתאם לתנועות הדור. אמא, שאמנם זוכה לקבל מבנותיה מדי פעם מחמאות, אך במקביל מכונה לעיתים בתואר המהולל "חננה", וזאת, למשל, בשל סירובה המתמשך להוסיף למלתחתה זוג מכנסיים חושפי תחתונים או חריץ.אז נכון. אני פוגשת לא פעם  בני גילי ואפילו צעירים ממני שיכולים להצדיק את הדימוי.... אבל...זו....זו לא אני!

    ובאמת, זו לא חוכמה גדולה. אם רק ייקחו ממני בחזרה את כל ה"אחריויות", המשימות, המטלות, הדאגות והמגבלות....אני... אני מייד חוזרת לעצמי.

    מתוך "ימים שכאלה", טור אישי שכתבתי בעיתון אבן שהם.      
    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/6/10 19:40:


      גם בעיני מאוד מאוד חשוב לצאת ללילה או יותר של בילוי זוגי

      אחת לתקופה, ובכלל להקדיש תשומת לב אפילו לבילויים קטנים של יום שישי בבוקר או יום חופש משותף,

      העיקר להיות יחד כזוג ולא תמיד בתפקיד ההורים.

        27/6/10 23:24:

      פשוט מדהים איך ברגע שאנחנו הופכות לאמהות אנחנו משילות מעצמינו בלי לשים לב את הזהות שלנו כבן אדם והופכות לפונקציה בתפקיד. לכן זה כל כך חשוב מניסיון לנסוע לאן שהוא לבד כדי להזכר במי שאנחנו.. 
        22/6/10 22:53:


      תודה על התיחסותכם וגילויי ההזדהות.

      והעיקר שנמשיך לחיות עם עצמנו בשלום ולחייך.

        22/6/10 21:30:


      קראתי וצחקתי....

       

      עד לפני זמן לא רב הייתי מסביר לילדיי הקטנים על המחשב והם הרבו להיעזר בי,לפני חודש תוך שאני מנסה משהו אמר לי בני " אבא זוז בבקשה אתה לא מבין " והבנתי באותו רגע שדור הולך ודור בא.אנחנו מפנים עבורם את המקום ואנו פונים למסלול אחר,לא פחות מרתק ואתגרי אבל בכל זאת מסלול אחר.

       

      אהבתי ...תמשיכי ליצר הגיגים

        22/6/10 18:28:

      אני כל כך מבינה אותך :) ויחד איתנו יש עוד מליונים שמרגישים ככה לדעתי. זה הפער בין התבגרות  -  לנשמה הזו בפנים, שאף פעם לא משתנה, מתבגרת או מתה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      רונית דורון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין