שבוע 33 

בשלות של אתמול 

אתמול עצרתי ליד עץ אפרסקים וקטפתי לי אחד, הוא היה בשל, בשל ונפוח ועגלגל ומלא פיתוי

נעצתי בו את השיניים, בשנייה הראשונה היה קשה לבתק את הקליפה המתוחה אבל מייד אחר כך שקעתי פנימה אל הפרי המתוק. 

בשלות של טבע, בשלות מזמזמת רוחשת תוססת. 

אני מרגישה את הבשלות הזו מתקרבת אלי, אני עוד לא שם, נכון, אני מתוחה כאילו לא יכולה להכיל עוד, אבל אני יודעת שזה אפשרי, ושאכיל עוד יותר, ושאהיה בשלה עד כדי להתפקע. 

אתמול עשיתי מסע קניות קצת מטורף וחזרתי הביתה עמוסה בארונות ושידות ווילונות וכל מה שדחיתי בקניות לבית מאז שעברנו אליו לפני שנתיים וחצי.  עכשיו רק נשאר לחבר הכל ולתלות הכל ואני תוהה את מי אנדב למשימה שביומיום הייתי עושה לבד בלי בעיה אבל עכשיו מתחילה להיות בעייתית לי ולו בגלל הכדור הזה שתקוע לי בפרונט ומפריע בגישה לדברים. 

אתמול הרגשתי, לראשונה אחרי המון זמן שאני סומכת על הגוף שלי, אשכרה סומכת עליו.

זו הרגשה מוזרה ולא מוכרת. ומאוד, אבל מאוד מפחידה. 

אחרי שני הריונות שבהם לא סמכתי עליו בכלל, הפעם איכשהו ומשום מה הכל בסדר בינתיים (טפו טפו טפו כמובן) וזה מפחיד, מבעית אפילו, כי אין לי על מה להיתלות עם הפחד. 

אתמול תקפו אותי הצירים המדומים בצורה חזקה יותר. אלו לא צירים, אבל זו בהחלט הרגשה מצמיתה שתופסת את כל הגוף לכמה שניות ומשתקת אותי.

לא כאב, אלא הצמתה. אין לי מילה טובה יותר מזו למרות שזו לא עברית.  

אתמול הבנתי שההריון הזה בעצם התחיל בשל יותר. מוכן יותר, רגוע יותר, נשי יותר, אמהי יותר.

אתמול גם הגזמתי, קצת עברתי את גבולות הטעם הטוב לפעילות בהריון מתקדם.

ועדיין

אתמול היה לי כיף. מאוד.

 בערב נפלתי שדודה למיטה, רגליים למעלה תנוחת הפיל.

אבל...מסופקת.