לינוי נתמכה בזרועו של נהג המונית במעלה ארבע המדרגות שהובילו לכניסה לדירתה. היא היתה חלשה, עייפה, חיוורת ובעיקר רצתה להכנס אל מתחת לשמיכות ולשכוח מהכל. היא נראתה כמו צל של עצמה, וכל דמיון בינה ובין הבחורה שבאופן רגיל היתה פוקדת את הפאבים והמועדונים הכי שווים בתל אביב, זו שתמיד ידעה למצוא את בתי הקפה הכי איניים, שסובבה מסביב אצבעה הקטנה עשרות בחורים אפילו בלי להתאמץ - כל דמיון כזה היה מקרי לחלוטין.

היא שילמה לנהג, נעלה את הדלת מאחוריה וצנחה ברפיון איברים על הספה האדומה. לא היה לה כוח לכלום. עיניה נעצמו כמו מאליהן, אבל היא היתה רחוקה מלהרדם. על שולחן הקפה מולה היה מוטל הטלפון הנייד שלה, מחובר למטען. היא לא לקחה אותו איתה, לא ראתה בזה טעם, וממילא ידעה שהשיחה לה קיוותה יותר מכל לא תגיע.

חצי שעה אחר כך הדליקה את המחשב. שלושים וארבעה אימיילים, חלקם מהעבודה, חלקם מחברות, נואוטיפיקיישנס מהפייסבוק, תגובה להודעה ישנה שכתבה באיזשהו פורום נשכח מלב. שום דבר ממנו.

ברור ששום דבר ממנו, חייכה במרירות לעצמה, למה שיהיה? היה ברור מעל ומעבר לכל ספק שזהו. שנתיים וחצי והכל הלך לפח, רק אלוהים יודע מה עבר עליו ואיזה ג'וק נכנס לו לראש כשהחליט לעזוב. כבר שלושה שבועות שסימני השאלה מציפים את מחשבותיה ותשובות אין. גם לניר לא היו תשובות, הוא פשוט לקח את הדברים שלו והלך. הוא לא אמר לאן, ובפעם האחרונה שראתה אותו הוא עשה סיבוב בדירה, בדק היטב שלא השאיר אחריו שום דבר. אולי הוא פחד שאם ישאיר משהו, היא עלולה לזרוק, להשמיד, להתלות בזכרונות. כשהוא הלך הוא היה בטוח שזהו. כל מה שנשאר במקומו היה חלל ריק, חור פעור, שריטה כואבת ומדממת במקום שבו היה פעם לב.

את מה שהוא כן השאיר, בלי לדעת אפילו, היא חשבה לשמור לעצמה. היא לא ידעה אם לספר לו, התחבטה בשאלה הזו בינה ובין עצמה, לא שיתפה איש בספקות ובהתלבטויות. זה אכל אותה, תסריט הזוי רדף תסריט הזוי במוחה.

צלצול הפעמון בבית הספר היסודי הסמוך לביתה העיר אותה משרעפיה. צחוק וצעקות ילדים מילאו את הרחוב. היא ניגשה לחלון, מסתכלת אבל לא רואה שום דבר, ראייתה מעורפלת מדמעות וכאב עמום בבטן התחתונה  מייסר אותה. הטלפון הנייד שלה התחיל לצלצל. היא התנערה באחת.

"כן אמא. לא. הכל בסדר. כן, אני אחרי. אני כבר בבית. אני בסדר.כן. לא, לא בכיתי, אני עוד מטושטשת קצת... די. די, נו. תפסיקי לבכות. את תהיי סבתא בפעם אחרת. נו, די".