ביום שני האחרון הביאו את שייח ג'ראח לתל-אביב, ולא סתם לתל-אביב, אלא לצוותא, אחד המעוזים של השמאל התל-אביבי. וכצפוי, הכנס לא עסק בשייח ג'ראח כמו שהוא עסק ביחסה של העיר תל-אביב לכיבוש. קראו לה "עיר-מדינה" אשר מתנדנדת בין חולדאי לדב חנין, בועה שמנותקת מהחיים האמיתיים בישראל, עיר עם הרבה שמחה מזוייפת אשר מחפה על מרירות וניכור, עיר של זומבים המתהלכים בשדרות רוטשילד ונהנים ממיצג אקולוגי שמומן על ידי בנק הפועלים. אל מול האפרוריות התל-אביבית, ירושלים מעולם לא נראתה כל כך אמיתית, כל כך חיה, כל כך בועטת.
אסף שרון, אחד ממנהיגי המאבק בשייח ג'ראח, סיפר על מה שראה כאשר טייל לאחרונה עם משפחתו בשדרות רוטשילד: "ראיתי זוגות צעירים שמטיילים עם הילדים שלהם לאורך השדרה, אימהות צעירות שדחפו עגלות לצד מיצגי אומנות אקולוגיים, בתי הקפה היו עמוסים, האוכל נראה מפתה בכל המסעדות, הכל היה מאוד ונחמד, וזה השרה עלי דכדוך מאוד עמוק. כי חשבתי שהחיים פה, בתל אביב, טובים מידי בשביל שיהיה פה שינוי. הבורסה עולה, התעשייה משגשגת, אין שום סיבה למהפכה. אבל הספיק לי רק עוד מבט אחד כדי להיזכר שהאנשים בשדרה לא ממש מאושרים: רובם לפחות יודעים לא פחות טוב ממני שמתחת לשפע ושמחת החיים מסתתרת מצוקה גדולה."
וזו בעצם גם תמצית הסיפור של כל התל-אביבים שיוצאים מידי סוף שבוע להפגין נגד הכיבוש בשייח ג'ראח ובכפרים הפלסטינים: מרד נגד הנהנתנות התל-אביבית של השמאל הישן, ליברלים א-פוליטיים שמתבסמים בשמאלניות מזוייפת ושמרנית, בורגנות מסוגרת, עיוורת ובועתית אשר אשר תמיד תצביע כעדר נגד המתנחלים ובעד השלום, אך תמשיך ליהנות אולי יותר מכולם מפירות הכיבוש והפערים הכלכליים שהולכים ומתרחבים. נגד זה קם השמאל החדש בשייח ג'ראח. |