המיון המודרני של אנשים לפי "נטיות מיניות" – מושג מודרני בפני עצמו – איננו "טבעי" או "קבוע" כפי שתומכיו מנסים לרוב לטעון. מחקריו של מישל פוקו בתולדות המיניות מראים יפה את ההבדל בין התרבות היוונית העתיקה לזו בת זמננו. בזמן העתיק, היוונים הניחו שכל הגברים בי-סקסואליים ונמשכים לנערים ולנשים, והיו להם סיווגים משלהם לאנשים שהתנהגותם המינית ראויה (פוקו מראה שאלה האנשים ששלטו ביצרם) או לא. הסיווג "הטרוסקסואל" היה מבלבל אותם.

בשנים האחרונות מתגלים בהדרגה אותם מקרים שבהם חוקרי טבע הפעילו צנזורה חברתית על תצפיותיהם כדי לעמוד בנורמות החברתיות של החוקרים. מסתבר כעת שתופעות הומוסקסואליות מתקיימות לרוב בין בעלי חיים שונים, וויקיפדיה מדווחת כי התנהגות הומוסקסואלית תועדה בקרב 1500 מינים של בעלי-חיים שונים. דבר זה עלול לאלץ את מתנגדי ההומוסקסואליות להחליף את הטיעון לפיו "הומוסקסואליות איננה טבעית – חיות לא עושות כך" בטיעון החדש לפיו "הומוסקסואליות היא בהמית – זה דבר שחיות עושות". 

כמובן שההתנגדות להומוסקסואליות איננה נובעת מטיעונים אלה. הומופוביה היא צורה אחת של קסנופוביה (יראת ושנאת הזר) שהיא שורש ומהות הרוע האנושי. לא במפתיע, הומופובים לרוב יתבררו כמיזוגנים, לאומניים וקנאים דתיים. 

בשפות ארופאיות רבות כינוי הכבוד לאשה כולל בתוכו מידע על מצבה המשפחתי (מיס או מיסיס). כחלק מהמאבק הפמיניסטי החלו נשים רבות משתמשות בכינוי מיז, שאיננו כולל מידע זה. בצורה דומה, עלינו ליצור כינוי לאנשים שבתשובה לשאלה "מה נטייתך המינית" עונים "זה לא מעניינך". לרוע המזל, רק שימוש נרחב בכינוי זה בידי "הטרוסקסואלים" יכשיר אותו לשימוש גם בידי אנשים שנטייתם, הרגעית או הקבועה, שונה. 

הומופוביה מחלישה ופוגעת בכולם. היא כופה על כל אדם לבדוק את שאיפותיו ומעשיו המיניים מול כלל שרירותי, ולפקח על עצמו. רק שחרור מלא מעצם הסיווג יקנה חירות לכולם. לפיכך לא די (אם כי דרוש מאוד) להקנות זכויות לאנשים וזוגות המצהירים על מיניות אחרת. יש להבין שמיניות איננה נתונה לסיווגים.

 רק ביטול כולל של עצם הסיווג לנטיות מינית יקנה חירות לכל.