לילה עכשיו. שקט. חשבתם פעם כמה השקט מלא? מלא תנועה, רחשים, קולות? שכשוך הדגים באקוואריום, פעמוני רוח מתפללים חרישית, קולות האהבה של השכנים מדירת הגג שממול. זמזום המחשב, שירי המעלות מלטפים את נפשי. ואני כותבת עליהם.
יותר מכל היא ביקשה להודות. אלוהים שלח לה אותו בדיוק בזמן המתאים, כמו שהוא תמיד עושה. זה קרה לה אחרי שהכל כבר קרה. אחרי שפוררה כבר את כל ההתנגדויות, עייפה מעצמה ומכאביה. רק נשארה עם רצון עז לחיות. חופשיה מכבלי עברה. ואז בא אליה.
ראתה את הזהר שבעיניו, בחיוכו. ידעה מייד שהיא רוצה. הבוקר, כששחזרה את זה לפניי הבינה פתאום משהוא שנעלם מעיניה קודם. חוסר הביטחון הזה, שצף לו ועולה, ומטלטל אותה (לרוב בעדינות מאוד, לא מטלטל אפילו, רק נוגע קלות, להודיע על בואו) הוא נזרע בה כבר אז.
שיחתם הראשונה הייתה מקסימה. מהשיחות האלה שיש בהן את הכמיהה, התשוקה שבין המילים, געגוע אפילו.
אני לא בטוח שאוכל מחר - אמר - אבל אני אתקשר. הוא לא צלצל. כל היום חיכתה. חשבה, זה היה נדמה לי אולי , כל הקסם, אולי רק מאוד רציתי. אבל לא, צלצל למחרת, והנה אני מספרת את סיפורם...
כל פעם שמתה מפחד מבלי שאפילו הבינה שזה מה שהיא חווה, רק אחר כך, פוסט-מורטום, הייתה מבינה מה קורה לה– כל פעם כזאת בא ונתן לה בטחון. בדרך שלו. חייב אותה לקבל.
והיא אסירת תודה על כך.
האהבה ביניהם גדלה. היא לאט לאט השתרשה לה בתוכה. אהבה חדשה, מסוג שלא הכירה. בשלה, בוגרת, מכילה. גם על זה רצתה להודות. למדה לאהוב אותו. כל פעם שנפגשו נראה לה יותר יפה. אור כזה, שזוהר מתוכו, והוא אפילו לא יודע.
הבינה פתאום עוד משהו. שהוא חווה את אותן הטלטלות, כמוה. שהם משליכים האחד על השני את חוסר הביטחון הזה, את פצעי עברם, את כל מה שעברו בחייהם. שכל פעם שהודף אותה – זה כי הוא נחרד מעצמו, לא יודע מה לעשות עם הטוב הזה החדש.
ואני מתבוננת עליהם, ומקשיבה, ובא לי לצעוק להם- זה מיותר, כל כך, כל כך מיותר. אתם כאן, זה נדיר, זה ענק מאוד מה שקורה ביניכם. תסתכלו סביבכם. לכמה אנשים סביבכם זה קרה? מיותר שכל דבר יטלטל אתכם ככה, היעזרו האחד בשנייה להכיל את השוני בתפישת עולמכם. אם תתעמקו בו, תראו שהשוני אפילו לא באמת גדול. ובוודאי שנתון לגישור. בני זוג חייבים להיות מסוגלים להביע את רגשותיהם האחד בפני השנייה מבלי לפחד, ועם הידיעה הברורה שהצד השני רוצה להבין. ומשם-לתת האחד לשנייה את מה ששניהם הכי זקוקים לו- קבלה, כן, אפילו לפני האהבה. כי זה לא כלול במחיר. אהבה וקבלה באים יחד לעיתים כל כך נדירות. וזה מה שהופך את האהבה לאמיתית...
אבל לא כולם אמיצים מספיק להקשיב. ואני מדמיינת את עצמי מהצד, עושה תנועות עם הפה, ככה, כמו דג. בלו בלו בלו... ואני מזדהה פתאום עם הדג הזה המשונה, מנקה האקוואריום קוראים לו. מנקה את הלכלוך שהאחרים עושים.
כי שניהם באו אחר כך, יחד ובנפרד, לבקש מזור.
אבל הוא היה לכם בידיים, למה לא שמרתם עליו, לא נצמדתם למרשם, למה... - זאת שוב אני. בשקט, בליבי...בלה בלה בלה...
ואני יודעת שהתחייבתי בפני מורי לעשות את עבודתי נאמנה, ושאסור לי אפילו לרצות למנוע בעדם מלטעות, מליפול. כי אחרת איך ילמדו? איך ירוויחו את עצמם? מותר לי רק להראות להם איך זה עכשיו, ואיך זה יכול להיות. ולתת את הדרך רק אם ירצו באמת. קראתם את "אדונית התבלינים"? אז אתם בטח מבינים...
כמה פעמים אנחנו חייבים לקום וליפול, לפני שנלמד לעמוד זקוף ויציב? זה כל כך פשוט אצל ילדים, הם מתים כבר לעמוד, ללכת, לרוץ. הם לא פוחדים, או אולי רוצים יותר מפוחדים. וגם יש להם את הטיטול, שמגן. וגם כשהם נופלים ומסתכלים סביב – כולם מחייכים, מעודדים להמשיך, מלטפים, אוי, מותק, נשיקה על הטוסיק...
זה סיפור ללא סוף. כי הסוף פשוט עוד לא נולד. ואולי לא יהיה כאן סוף, אולי זו רק התחלה של אהבה אמיצה שתדע לשמור על עצמה. הלוואי.
ואני? אני קשה לי לשתוק. אולי ארשם כבר לויפאסנה וזהו.
|