לעיתים העבר מעורר בי פליאה רבה יותר מן העתיד. אני לומד שההיכרות שלי עם הנחות שהונחו והתבססו בעבר ושלא היו מוכרות לי. יש בהן לחסוך לי תהיות רבות.

קוראים לזה השכלה, יטענו הציניקנים. אני קורא לזאת המתנה.

הידע המתין עבורי, עד שהייתי מוכן עבורו.

(אתמול קראתי את הספר "הזר" של אלבר קאמי, המון שנים, על המדף בעצם משנת 1942.)

מצאתי את האבסורד! הוא כאן הוא בתוכנו ,הוא בכל אחד מאיתנו יום יום שעה שעה.

הקרקע שמפרה אותו ,ההעדר החלטיות וחוסר יכולת לבחור.

אני רוצה לדעת שהבחירות שלי הן שלי, לא חשוב אם, נכונות או לא ומתי...רק להיות בטוח שהן שלי!.

לבחור עם הראש ולא עם הרגש?. אין בהגיון פחות אבסורד מברגש.  מדוע אם כן כולנו יודעים מה "נכון לעשות" ובכל זאת אין  די בכך?.