אתמול שמעתי הרצאה של האמן ומעצב התפאורות דוד שריר. ההרצאה נבנתה כסיפור מסגרת של חייו המקצועיים של שריר והמון סיפורים ואנקדוטות שקשורים להפקות של המחזות, סיפורים על שחקנים והעלילות של המחזות עצמם. הכי קינאתי בסיפור המסגרת, לא בגלל שהיה בו משהו שהייתי רוצה שיהיה הסיפור שלי, אלא בעצם זה שהיה שם סיפור. כמה ימים קודם לכן ישבנו אני ובעלי בקפה מזרחי בשוק ודיברנו על מה אם לא עליי. הוא טען שאצלי יש פעולת יתר של הצד הימני של המוח ותת פעולה של הצד השמאלי. התפלאתי כי תמיד חשבתי שהצד השמאלי הוא הצד הרציונאלי והמילולי ואילו הצד הימני הוא הצד החושי והרגשי ודווקא הראשונים חזקים אצלי יותר, אבל הוא הסביר: בצד הימני אנחנו עושים שיפוטים על המציאות כמות שהיא ואילו בצד השמאלי אנחנו ממציאים סיפורים שתפקידם לעשות רציונליזציה למציאות, כלומר להכניס את המציאות לסיפור שיצדיק אותה. לפני כמה שנים נתקלתי בתרגיל מקסים שבו הייתי צריכה לכתוב פעם את סיפור החיים שלי כאילו אני הקורבן, פעם כך שהסיפור יצחיק ופעם כך שאני אהיה הגיבור. המטרה היתה להראות שאפשר להפוך את התפיסה שלנו כקורבנות של החיים לתפיסה שאנחנו הגיבורים שלהם. אני הצלחתי להתחבר רק לסיפור המצחיק. לא ממש הצלחתי לראות את עצמי לא כקורבן ולא כגיבור. בדיעבד אני חושבת שאפילו עלילת חיים שבה אני הקורבן עדיפה על החיים חסרי העלילה כפי שאני חווה אותם. מבחינתי החיים אינם אלא אוסף של מקרים שלא מתחברים בכלל לעלילה. אילו יכולתי אפילו לתאר את עצמי כקורבן (כפי שלמשל אחותי מתארת את עצמה) היתה להם איזשהי משמעות. קרבן אפשר להפוך לגיבור אבל את הסטטיסט הרבה יותר קשה. |