ביתי אדווה יום אחד אמרה, שחבל לה שסבתא ברכה לא בחיים, כי היא בטוחה ,שהיה כיף לנסוע אליה , ואני מסתכלת על ביתי הקטנה , שגדלה והפכה לאישה קטנה ובעניים מבריקות וקול שבור, אומרת בשקט , נכון חבל שלא הכרת אותה ושהיא לא הכירה אותך .
ואז נזכרתי שגם אני , כשהייתי קטנה ,הייתי מתחבטת עם אותה שאלה.אבל לי הייתה סיבה , סיבה טובה . סבתי מצד אבי , לא אהבה את אימי , לא אהבה בלשון המעטה.כל הזמן היא הייתה עסוקה ב"לעקוץ" אותה ולסכסך בינה לבין אבי . ואני כבת יחידה בין 4 בנים , גדלתי שנים על סיפורי "אימה" על סבתא יפה מת"א, אימו של אבי שלא הייתה בשבילי ממש סבתא. היא הייתה סבתא רק בתואר.פעמיים בשנה נאלצתי לנסוע עם הוריי לבקר אותה. אני זוכרת שבכל פעם כשאבי היה מודיע לנו שנוסעים , בתוכי פנימה הייתי מתכווצת , מחכה שהביקור יחלוף עוד בטרם נסיעתנו לשם. זכור לי ביקור אחד במיוחד , בגיל 8 וחצי , הורי יצאו לטייל בת"א והשאירו את אחי התאום , את אחי הקטן ואותי אצל סבתא. זה היה בשעות הערב המוקדמות , שיחקנו עם האח הקטן שלנו , שהיה בתוך העגלה בסלון הקטן וחיכינו שהורינו יחזרו , בהול מול המטבח , ישבה סבתא יפה עם שלושת דודי , אברהם ,יעקוב ורחל ודיברו בלי בושה על אימי , "איך שהבן שלהם נפל בפח" , אני לא זוכרת את כל השיחה , היא הייתה באפגאנית ואני בתור ילדה , "מומחית" בהאזנת סתר לשיחות של אחרים, הבנתי כל מילה וכל מילה הייתה כמו מדקרת חרב בליבי הצעיר. באיזה שהוא שלב , לחשתי לאחי באוזן , בוא נלך מכאן הם מדברים על אימא. הוא הסתכל עליי ואמר .. בואי , לקחנו את אחינו הקטן והתגנבנו דרך דלת המטבח החוצה אל הגינה ומשם אל הרחוב.לא ממש הכרתי את הדרך , אבל בנחישות של ילדה פגועה , החלטתי שאנו הולכים ישר , כמו האוטובוס שהביא אותנו לשם . הלכנו שני ילדים בני שמונה וחצי ופעוט בן חצי שנה בעגלה , הייה כבר חשוך בחוץ ואט אט נדלקו מנורות הרחוב , הלכנו מעט מפוחדים , אבל הכעס והטינה עזרו לי לנעול את פחדיי בתוכי פנימה. הלכנו כשעה , עד לתחנת המרכזית הישנה , לא ידענו מה לעשות , לאן לפנות , אז אמרתי לאחי שעכשיו נחזור על עקבותינו בטח ההורים כבר חזרו.ככה "שרפנו" ת'זמן עד שהם יגיעו.חזרנו על עקבותינו וכשהגענו קרוב , ראינו את דודתי רצה אלינו בצעקות , איפה הייתם ,דאגנו , חשבנו לקרוא למשטרה. אבי ואימי באו בעקבותיה , אימי ישר רצה אלינו בזרועות פתוחות בוכייה, נשמות יקרות שלי , לאן הלכתם ?? הדאגתם אותנו עד מוות ואנחנו התרפקנו עליה ונשמנו אותה אלינו בשמחה. בבית סבתי צעקה עלינו , "איזה ילדים רעים אתם,ככה עושים לסבתא" ואני עמדתי שם מולה הסתכלתי עליה בשנאה ושתקתי. למחרת בדרך חזרה , סיפרתי לאימי כי ברחנו בגלל שדיברו עליה. והיא הסתכלה עליי ברוך ודמעות זלגו על לחייה ואמרה : מתוקה שלי , את ילדה כל כך חכמה , לא היית צריכה להיעלב בשמי , תשאירי את המלחמות שלי רחוק ממך בבקשה". היום כבר אימי אינה בחיים ואני יודעת , שאם הייתי קצת יותר בוגרת , הייתי עומדת מול אותה סבתא וצועקת עליה בחזרה " תתביישי לך שאת מדברת ככה על אימא שלי , היא אימא שלי ואף אחד לא יפגע בה , ברור "!!" |