היתה לנו אהבה. או כמו שכתב לא מזמן, באחת מבקשות הסליחה "העיקר היה אהבה".

לא נגמרה לנו, גדענו אותה באיבה מסיבות מוצדקות. (בינתיים שמורות במערכת)

קברתי אותה. באמת שקברתי. והיא לא מוכנה למות.

ניסיתי להמשיך הלאה. רציתי לכעוס עליו, לשנוא אותו ולא הצלחתי.

ניסיתי לשכוח בעזרת אחרים והתבדיתי.

שיחררתי, שוחחתי, נסעתי, בכיתי. ספרתי ימים כי "הזמן עושה את שלו" והימים חולפים וכלום לא קורה. הזמן לא עושה כלום. הוא רק מלווה אותנו בייאוש מפרגן.

ניסיתי להסתגר, ברחתי ללבד, בדקתי ספרי הדרכה, ניסיתי כדורים, הרבה סיגריות, שתיה, עבודה, שינה. כ ל ו ם!

דיברתי עם חברים, בכיתי לחברות. הזמן המשיך ללות אותי וחשבתי שהוא מתחיל קצת לעזור אפילו.

היום קמתי חזקה. לשנה חדשה, אחרי הסליחות, במהלך הסוכות ויצאתי מהאבלות.החלטתי שהיום אני חזקה. היום מתחילה השנה החדשה שלי. שנה טובה בלעדיו.

 ואז נפגשנו...

אחרי חודש וחצי של שתיקה מאד מאד רועמת (אם לא סופרים מפגשים לא מתוכננים, 2 SMSים רגשניים וכמה ניתוקים מרגיזים) - כן, נפגשנו.

התרגשנו, ריגשנו, בכינו, נישקנו,

כעסנו, הסברנו, התעדכנו, התחבקנו,

ושוב נפרדנו.